​

תקציר

קליטת מתבגרים ומשפחותיהם לטיפול במרפאה לבריאות הנפש העלתה צורך ליצור מודל אינטייק קבוצתי שיעמיק את ההיכרות עם הפונים, יקל על קליטתם במרפאה בשעת משבר ויעלה את המוכנות של הפונים להסתייע במשאבים הטיפוליים של המרפאה.   

בכלים של הדרכת הורים ואדפטציה של שיטת הסטודיו הפתוח מתחום הטיפול באמנות נוצר מודל משולב של קבוצות נוער והוריהם, המופעל בהצלחה במרפאה לבריאות הנפש ילדים ונוער של מכבי שירותי בריאות מאז שנת 2017. במאמר זה יתוארו השיקולים ליצירת המודל, עקרונות הפעולה, מטרותיו, שיטת העבודה ומסקנות. 

 

רקע 

בפנייה למרפאה על פי הנחיית משרד הבריאות מחויב כל פונה לעבור אינטייק הכולל מפגש עם הפונה ומפגש עם אחד מהוריו. מודל אינטייק זה משמש הרחבה למפגשים אלו.

מתוך הצורך להעמיק את תהליך ההיכרות עם המתבגר והוריו, לקצר תורי המתנה ולתת מענה מהיר, הוקמה קבוצת היכרות למתבגרים בשיטת "הסטודיו הפתוח" ובמקביל לקבוצת הוריהם.

רעיון קבוצת הסטודיו הפתוח החל סביב הצורך בקבוצות שיקלטו את המשפחות הפונות למרפאה, על מנת להכיר את הצרכים שלהן ולתת לילדים והוריהם את המענה המתאים להם במרפאה. קבוצה במטרה דומה, אם כי מתכונת שונה, פעלה במרפאה לילדי היסודי, אך כיוון שלמתבגרים צרכים שונים ויכולות שונות, נדרשה מתכונת ייחודית. 

בסיום כל אינטייק של נער ונערה בגילאי חטיבת ביניים ותיכון (גילאי 13-12 ומעלה)מוזמנים הם ומשפחותיהם להמשך תהליך הקליטה במרפאה דרך קבוצות הבנויות במודל אינטייק קבוצתי ייחודי המורכב משתי קבוצות: קבוצת הסטודיו הפתוח למתבגרים וקבוצה נוספת להורים. שתי הקבוצות מתקיימות באותו זמן. הקבוצות פועלות במתכונת של 'קבוצת רכבת' ולכן הקבלה אליהן מתאפשרת באופן מיידי בשבוע שלאחר האינטייק. 

במעמד האינטייק מוסבר להם שמדובר בקבוצה זמנית לצורך הבנה של המענה המתאים לנער במרפאה ושההשתתפות בקבוצה תמשך לאורך 4 עד 8 מפגשים בהתאם לצורכי הנער. החריגים שלא מוזמנים לסטודיו הפתוח הם מקרי הקצה: אלו שלא זקוקים כלל לטיפול נפשי (למשל אם הם זקוקים רק למעקב פסיכיאטרי) ואלו שמעלים חשד לאבדנות (ואז הם נשלחים מיד למיון פסיכיאטרי).

בהתאם לכך, האוכלוסיה שמגיעה לקבוצה מגוונת מאד. האבחנות איתן הם מגיעים נעות מקשיים במשפחה ועד הפרעות נפשיות מורכבות, כאשר החלק הארי הוא הפרעות קשב וריכוז וחרדות, לרוב משולבות עם קשיים נוספים כמו קשיים ביחסים המשפחתיים והחברתיים.  

 

עקרונות מנחים ביסוד המודל

מתוך היכרותנו עם הנערים והנערות שמגיעים למרפאה, עוצבה דרך העבודה ובבסיסה הבנה שלמתבגרים יש צרכים שונים. מתוך צרכים אלו, נגזרו העקרונות המנחים:

1.     הם מבקשים לתפוס מרחק מהוריהם -נוכחות הורי המתבגרים מעיבה לעיתים על האפשרות לראות צדדים רבים שלהם, קל וחומר לגייס אותם להמשך טיפול. 

מתוך כך, החלטנו על הפרדת המטופלים והוריהם לשתי קבוצות שונות - במקביל לקבוצת הנערים והנערות מתקיימת קבוצה נפרדת להורים לצורך קליטת ההורים במרפאה והדרכה ראשונית. כך אנו מכירים גם את ההורים, נותנים מענה גם בהקשר ההורי, ומאפשרים ראיה הוליסטית של המשפחה. בנוסף, מקלים על המשפחה להגיע לשני מפגשים באותה שעה.

2.     הם מגלים התנגדות רבה יותר לטיפול - למרות (ואולי בגלל) שהם מגיעים אלינו בזמן משבר, רבים מהם לא רואים בעולם המבוגרים כתובת לעזרה ולמענה. לחלקם ניסיון קודם שהשאיר בהם טעם מר. אחרים נמצאים במשבר המשפיע או מושפע מתהליכי ההגדרה העצמית שלא פעם נעשים דרך יצירת נפרדות מעולם המבוגרים.

מתוך כך, בחרנו שיטת עבודה שאינה מובנית ובה חופש רב - שיטת הסטודיו הפתוח נותנת מענה לקליטת המטופל ומאפשרת את בדיקת הצרכים הייחודיים של הפונים ומשפחותיהם. מצד שני, היא מאפשרת גם מנעד רחב של אפשרויות בתקשורת הבין אישית עם המטופלים. למעשה, זו שיטה ייחודית ביכולת שלה לאפשר לאדם להיות בקבוצה, אך גם באותו הזמן לבחור להיות בה לבד (עוד על שיטת הסטודיו הפתוח בהמשך).

3.     יש להם יחסים טעונים יותר עם בני גילם ותמות מורכבות יותר של שייכות מול אינדיבידואליות - השהייה בקבוצה מאתגרת מאד עבור חלק מהנערים והנערות שמגיעים למרפאה. גם את האחרים לא רצינו להכניס לקבוצה זמנית מתוך ההבנה שהפונים למרפאה כבר נמצאים במשבר, ולכן עלינו לשמור עליהם ועל הכוחות שיש בידיהם לתהליך הטיפול המרכזי במרפאה אליהם נפנה אותם. מצד שני, חלק ממטרת הקבוצה היא לבחון את היכולת של המטופל להיות עם ילדים אחרים וליצור איתם קשר על מנת להבין את מצבו ולדעת אם הוא יכול להתאים לטיפול קבוצתי. 

מתוך כך אפשרנו מנעד רחב של אינטראקציות בין המשתתפים - רצינו ליצור מסגרת שאינה קבוצה טיפולית במובן הרגיל, אלא כזו שמכבדת את הקושי להצטרף לקבוצה ומאפשרת מרחק חברתי למי שזקוק לכך. ההשתתפות בקבוצה המתקיימת במרחב מקבל ולא שיפוטי מאפשרת לצוות המטפל להתבונן בקשרים שנוצרים וללמוד מכך על המטופלים.

 

מטרות

מתוך הבנת הצרכים, הוגדרו מטרות ברורות.

1. הרחבת ההיכרות עם המשפחות הפונות. הקבוצה נוצרה סביב הצורך לייעל את תהליך קליטת מתבגרים למרפאה. כחלק מכך, מטרות הקבוצה הן:

א. הכרות מעמיקה עם הנער או הנערה: מיפוי הצרכים, זיהוי קשיים רגשיים והתנהגותיים, זיהוי יכולות, מוטיבציות וכוחות.

ב. בחינת היכולת של המטופל להיות עם מטופלים אחרים וליצור איתם קשר.

ג. הכרות מעמיקה עם ההורים: מיפוי הצרכים, זיהוי קשיים רגשיים והתנהגותיים, זיהוי יכולות, מוטיבציות וכוחות.

2. תחילת מענה טיפולי מיידי: הפנייה למרפאה באה כתוצאה ממשבר שלרוב דורש מענה מיידי. לכן הקבוצה נועדה להכנה לתהליך הטיפולי וליצירת ברית טיפולית ראשונית עם המרפאה 

א. הפחתת התנגדויות, יצירת אמון ומחויבות לטיפול, והעלאת מוטיבציה

ב. הפרה של תחושת הבדידות, מתן תחושת מסוגלות, תחילת מענה על הצרכים הספציפים של המטופל

ג. מתן מידע על תהליכי הטיפול במרפאה ותיאום ציפיות

3. קבלת החלטות ביחס לטיפול המתאים: המרפאה מקבלת עשרות ולעיתים מאות פונים בחודש ויש בה מענים רבים ומגוונים. לכן, ההתאמה של המענה למטופל היא בעלת חשיבות גבוהה.

א. התאמה של טיפול מתאים (פסיכותרפויטי, פסיכיאטרי ואחר) למטופל מתוך האפשרויות הגלומות במרפאה ומחוץ לה.

ב. התאמה של ליווי להורי המטופל 

ג. יצירת רצף בין תהליך הקליטה במרפאה לבין המשך הטיפול במרפאה

​
 

דרך עבודה - בסיס תיאורטי ורעיוני

שיטת הסטודיו הפתוח

תחום הטיפול באמצעות אמנויות החל להתפתח כדיסיפלינה עצמאית של פסיכותרפיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אחת השיטות המרכזיות והייחודיות בתחום היא שיטת הסטודיו הפתוח המבוססת על רעיון "האמנות כטיפול" "Art as Therapy" ששם דגש על תהליכי יצירה אישיים בתוך קבוצה כאמצעי מרכזי ליצירת שינוי נפשי.

ייחוד השיטה היא שימוש במגוון חומרי יצירה בהבניה מצומצמת (זאת אומרת ללא הנחיות מוגדרות לתהליך היצירה ותוצריו), מתוך ההנחה שהיצירה והדיאלוג משמשים כהזדמנות ללמידה של המשתתפים בקבוצה, צרכיהם ומאוויהם, ומתן מענה טיפולי. השיטה מאפשרת עבור המתבגרים חוויה של נפרדות ואוטונומיה, ומצמצמת התנגדות. ההנחיה עצמה מבוססת על עקרונות הומניסטיים פנומנולוגיים. 

שיטת הסטודיו הפתוח נולדה בשנת 1946 כשאדוארד אדמסון הקים סטודיו לאמנות בבית חולים נת'רן לחולי נפש באנגליה. אדמסון עודד את המטופלים לבוא וליצור בסטודיו באופן חופשי. הוא כותב: "האמנתי שתפקידי הוא לאפשר ולא לכוון. מעולם לא הצעתי למישהו מה עליו לצייר מכיוון שנראה לי חיוני שהוא יעלה את הרעיון לבדו" (אדמסון, 1984, בתוך שפירא, 2014).

הרעיון המרכזי של הסטודיו הפתוח סובב את תהליך היצירה הבלתי מובנה מתוך הנחה שבמקרים של פגיעה בנפש, האמנויות מגיחות באופן ספונטני כמענה לקושי (McNiff, 1992). הנחת היסוד של השיטה היא עבודה חופשית ואינדיבידואלית באמנות חזותית בתוך קבוצה. עמדת המטפל היא בלתי מובנית ובלתי מכוונת. האמנות ותהליך היצירה עצמם מהווים את מרכז השיטה (שפירא, 2014).

בחדר הטיפול הקבוצתי בשיטת הסטודיו הפתוח מוצעים למטופלים חומרי יצירה מגוונים כגון צבעים קשים ונוזליים, דבקים, חוטים, ניירות, קרטונים, פלסטלינה, חימר גרוטאות ועוד. הכוונה היא ליצור סביבה מזמינה גם למי שאינו רגיל ליצור באמנות. על מנת להתאים למגוון הפונים ומגוון הקבוצות שנוצרות כל פעם מחדש נתנו מקום גם למשחקי קופסה ושיחות, בהתאם לצרכים הנקודתיים שעלו. 

שיטת הסטודיו הפתוח פועלת כיום במספר בתי חולים פסיכיאטרים (אברבנל, צפת, איתנים ועוד), בבתי ספר לחינוך מיוחד וכן במעט מסגרות נוספות. לרוב, השיטה מיושמת במודל ארוך טווח המאפשר גישה מתמשכת לקהילה הרחבה (המחלקה או בית הספר) אל המשאב הטיפולי. 

המודל שיושם במרפאה עשה שימוש בגישת הסטודיו הפתוח כמענה לקליטת המטופל ומשפחתו במרפאה ולבדיקת הצרכים היחודיים שלהם, אך היה צריך ליצור בה התאמות כדי לתת מענה למרפאה. השיטה אפשרה  גם מנעד רחב של אפשרויות בתקשורת הבין אישית עם המטופלים. זו שיטה ייחודית ביכולת שלה לאפשר עבודה של פרטים במרחב אחד באופן שכל אחד יוכל לבחור את מידת הקרבה שלו לאחרים (Deco, 1988). בנוסף, היא מאפשרת למטופלים לבחור אם להביא את התמות שלהם או להקשיב לתכנים שמעלים אחרים בקבוצה. מתוך הצורך להתאים את הגישה למודל המרפאתי הוגדר משך ההשתתפות של המשפחות לכארבעה מפגשים.

​

קבוצת ההורים

קבוצת ההורים למתבגרים מתקיימת במקביל ומתבססת על תיאוריית המערכות (Thelen and Smith, 2007) , לפיה השינוי אצל המתבגר כרוך המעורבות ההורים, אך בהקפדה על נפרדות ומובחנות מן המתבגרים. הקבוצה נותנת מענה גם להורים, בדמות הדרכת הורים ראשונית, וגם מעלה את היכולת של ההורים לעשות שימוש במשאבים העומדים לרשותם במרפאה. הזמנת ההורים להשתתף בתהליך מהווה מסר חשוב לפיו האחריות על שיפור המצב הנפשי של הנערה והנער מוטלת גם על הוריו, וכי על מנת לייצר שינוי, ההורים זקוקים לתמיכה לא פחות מילדיהם.

בנוסף, קיום שתי הקבוצות המקביל מעלה את המחויבות של שני הצדדים לקחת חלק בקבוצות, ולכן מעלה את היעילות שלהן. אל המרפאה מגיעות משפחות ממרחב גאוגרפי גדול וחלק גדול מהנוער מגיעים עם הוריהם, כך שהם נוכחים ממילא. יחד עם זאת, במקרים של התנגדויות להגיע, אנו מאפשרים להורים להגיע ללא ילדיהם מתוך רצון לתת הם כלים וידע, וכן מתוך האמונה שיש משמעות לכך שהמתבגר רואה את הוריו עושים מאמץ כדי לעזור לו.

 

הנחיה סימולטנית בשני צוותים

קבוצת הסטודיו הפתוח וקבוצת ההורים מונחות על ידי שני צוותי הנחיה. המורכבים משני מנחים. לאחר כל מפגש מתכנסים שני הצוותים, משתפים ומקבלים יחד החלטות על המשך טיפול.

ההנחיה בקו נובעת מהתפיסה שהיא מאפשרת תמיכה הדדית מול התנגדויות וקשיים, וכן הדמיה של יחידה הורית.

 לצד תמיכה קונקרטית כשיש קושי וצריך למשל לצאת עם אחד המטופלים. היא מאפשרת ריבוי תפקידים, קרקע להשלכות מגוונות יותר, מודלינג רחב יותר, אפשרות של כל משתתף להתחבר לאחד המנחים אם השני לא מתאים לו. דרך ההנחיה המשותפת מתאפשרת המשכיות כשאחד נעדר מהקבוצה, וכן חלוקה באחריות בקבוצה מה שמאפשר יותר פניות לקבוצה ולתהליכים הבינאישיים והיצירתיים שבה. 

בסיום כל מפגש נערכת פגישה של ארבעת מנחי הקבוצות לצורך עיבוד וקבלת החלטות לגבי המשך השמה של כל מטופל. שילוב המידע של האינטייק הפרטני שנערך במרפאה לפני הקבוצה עם חוות דעתו של המטפל שערך אותו, עם ההתרשמות של צוותי ההנחיה של שתי הקבוצות מאפשר תמונה רחבה של הנערה או הנער שפנו למרפאה, כמו גם של הוריהם, ובאופן זה מתאפשרת התאמה טובה יותר למענים המוצעי במרפאה.

המודל יוצר מערכת תמיכה רחבה ושלמה. חיבור הצוותים לפורום משותף מהווה גם מערכת תמיכה הדדית ומהווה מעגל נוסף לשיקוף התהליכים הדינמיים בקבוצות. הנער או הנערה מגיעים לקבוצת הקליטה נתמכים על ידי הוריהם שמלווים אותו למרפאה, ועל ידי המנחים וחברי הקבוצה האחרים. ההורים נתמכים על ידי מנחי ומשתתפי קבוצת ההורים, כל אחד מהמנחים נתמך על ידי הקו וכל צוות נתמך גם באמצעות הצוות השני. המערכת המכילה חיונית על מנת לקלוט את הנער במרפאה ולסייע לו להיחלץ מהמצוקה.

 

שיטת עבודה

הסטינג

הקבוצות בנויות כמו קבוצת רכבת מהירה, זאת אומרת שכל מפגש הוא חד פעמי, והוא מפגש טיפולי בפני עצמו (תפיסה של one session). לכן, כל מפגש מתחיל בהצגת מטרות הקבוצה וצוות ההנחיה. כמו כן נערכת הצגה עצמית של משתפי הקבוצה. הצורך להציג את עצמך מדי שבוע מאפשר להרחיב את ההיכרות ולאפשר הצגה בצורות שונות ושל מצבים שונים. בכל מפגש מודגש כי נוכחים בו משתתפים שזו הפעם הראשונה שלהם, לצד כאלו שזו הפגישה האחרונה שלהם (או כמעט). הנכחה זו מאפשרת לעזור למשתתפים להבין את הזמניות של הקבוצה, ולראות את ההשתקפות של עצמם בשלבים שונים של התהליך הקבוצתי.

בקבוצת ההורים המפגש ממשיך בשיחה המתמקדת מחד בתכנים קבועים של הכרות עם המרפאה ושיטת העבודה בה, ומאידך בתכנים שקשורים להורות על פי הצרכים של קבוצת ההורים בהרכבה הייחודי למפגש זה.

בקבוצת המתבגרים שפועלת בשיטת הסטודיו הפתוח, המטופלים מוזמנים לגשת לחומרי היצירה . למשתתפים יש חופש לבחור את החומרים בהם הם משתמשים (Deco, 1988). חומרי היצירה מגוונים וכוללים צבעים יבשים ורטובים, חומרי מלאכה כמו מקלות, חרוזים, חוטים ודפים מסוגים שונים, וגם חימר, פלסטלינה, מסיכות וגרוטאות. המשתתפים יושבים סביב שולחן עליו מונח מעט מהציוד במטרה שיהיה נגיש מאד, אך רובו נמצא בסמוך כמו 'בופה'. בשלבים שונים של הקבוצה הוצבו גם שולחנות נפרדים לייעודים שונים כמו למשל שולחן חימר. לאחר ההפניה לחומרים מי שרוצה, יכול להמשיך בשיחה, ומי שרוצה יכול לצלול לאמנות.

כמו שאפשר לצפות מבני נוער, יש הרבה שמסרבים לגעת בחומרי היצירה. אנחנו מאפשרים להם את זה. למעשה, אנחנו לא מגבילים אותם בדבר, למעט איסור על מסכים, וכמובן על התנהגות שפוגעת באחר. לרוב, אנחנו רואים שגם כשיש התנגדות לאמנות במפגש הראשון, היא נעלמת במפגש השני. אנחנו יכולים ללמד טכניקה אם מישהו מבקש, או לשאול על הציור, אם נראה לנו שמי שצייר מעוניין בכך. הכל תוך כדי העבודה, ואין רגע של הצגת עבודות, ובטוח לא בקשה קבוצתית להציג ולהתייחס זה לזה. תוך כדי, אנחנו מקבלים תמונה לגבי היכולת שלהם, צופים ביכולת שלהם לשהות בקבוצה, ליצור קשרים איתנו ועם בני גילם, וכמובן נחשפים לביטוי שלהם בחומר ובצבע. 

תהליכי התבוננות, שיקוף ועיבוד היצירה האמנותית

בשונה ממודלים רבים אחרים של קבוצות טיפול באמנות, אין בסיום תהליך היצירה שלבים ייעודיים ומוגדרים להצגת עבודות, להתבוננות עליהן, לעיבוד או לרפלקציה. כל רגע הוא אפשרות לעשות את זה, וזה תלוי בדינמיקה הקבוצתית ובתהליך האישי של אותו נער. אנו יוצרים קשר ראשוני כדי להניע את התהליך והמטופל ממשיך לעבוד ללא הפרעה, עד שנראה כי הוא זקוק לסיוע. הסיוע של המטפל מיועד לאפשר למטופל לקדם את התהליך היצירתי. אנחנו יכולים ללמד טכניקה אם מישהו מבקש, או לשאול על הציור, אם נראה לנו שמי שצייר מעוניין בכך. הכל תוך כדי העבודה, ואין רגע תוכנן מראש של הצגת עבודות והתייחסות הדדית. 

בסיום המפגש המטפל ניגש לכל מטופל כדי לתת הכרה לתהליך ובמידת האפשר, לתוצר. המטפל עשוי להתייחס לעבודה או להתרשמות שלו מהדרך בה המטופל עבד במהלך השעה, זאת בהתחשב ברמת האינטגרציה והחרדה של המטופל (Deco, 1988). באופן זה אנחנו מאפשרים נראות לאורך כל המפגש ומנגד, מאפשרים פרטיות למי שמעדיף לא להיחשף לקבוצה.

את היצירות אנחנו  שומרים יצירות ומתעדים אותן, ומציעים למטופל לקחת אותן איתו בסוף התהליך. מחד, עקרון שמירת העבודות מנוגד למסר של רכבת מהירה שכל תחנה שלה היא אירוע ייחודי בפני עצמו, אך בכל זאת, כיוון שנוצר תהליך ובתוכו קשרים מתמשכים, החלטנו לאפשר את זה והמטופלים אכן חוזרים לעבודה וממשיכים אותה, ויוצרים בינם לבין עצמם תהליך אישי דרך האמנות.

 

תפקיד המטפל בקבוצת הסטודיו הפתוח

אופן תפקודו של המטפלים בקבוצה דורש רגישות לתהליכים תוך-אישיים ובין-אישיים לצד המודעות לדרישות של התהליך האמנותי. זאת אומרת, אנו מכבדים את התהליך היצירתי הייחודי של כל משתתף, לצד המודעות לתהליכים הקבוצתיים שמומשגים לעיתים בהקשר למושג "הקבוצה כשלם". (Bion, W. (1961). Experiences in Groups, and Other Papers. Tavistock Publications.) הדבר דורש להחזיק בו זמנית היבטים ולהבין כי תגובה להיבט אחד, עשויה להשפיע על היבטים אחרים. לשם כך יש צורך בעבודה פנימית אצל המטפלים, גם במצבים בהם יש התערבויות טיפוליות מעטות (Deco, 1988).

אף כי לעיתים יש מעט מאד יחסי גומלין בין חברי הקבוצה, לכולם מודעות זה לזה והם מושפעים בצורה מסוימת מהאחרים. המשתתפים מודעים מאד גם לתקשורת של המטפל עם האחרים בחדר. לכן, אנו מודעים לכך שאמירה כלפי מטופל אחד, נאמרת כלפי כל הקבוצה. גם אם הדבר נאמר בשקט רב, הטון ואופי הדברים הם בעלי השפעה על אלו שמסביב  (Deco, 1988).

תפיסת ההתערבות הטיפולית אל מול תהליכי היצירה ותוצריהם מושתת על התפיסה הפנומנולוגית בטיפול באמנות. התפיסה הפנומנולוגית מחפשת אחר תופעות העולות באמנות וחקירת המהות מאחוריהן, והיא נשענת על תורתו של הפילוסוף אדמונד הוסרל. גישה זו אומצה לראשונה בטיפול באמנויות על ידי מלה ביטנסקי, והיא נמצאת בשימוש רב אצל מטפלים באמנויות בשל התופעות הרבות העולות במעשה היצירה.

בניגוד לתפיסות שרואות את הפרשנות של יצירות האמנות של המטופל ככלי התערבות מרכזי, על פי תפיסה זו, המטפלים נמנעים לרוב מאמירות אסתטיות ומשיפוטיות, ומעודדים התבוננות על המאפינים של היצירה כמו בחירת החומרים מאפייניהם ואופן השימוש בהם, עוצמת התנועתיות של המטופל בחלל בתהליך היצירה, היחסים בין הצורות, בין הצבעים ובין מסגרת הדף ועוד (Betensky, 1995).

ברית טיפולית בין המרפאה למשפחה

הסטודיו הפתוח הפך להיות צומת מרכזית בעבודה המרפאתית בכל הנוגע למתבגרים ומשפחותיהם. דבר זה בא לידי ביטוי בהחזקת של הפניות של בני הנוער והאינטייקים שנעשים להם כחטיבה שלמה, מעקב שלא היה לו מיכל ברור קודם לכן. המידע שנאסף באינטייק האישי לא המתין ללא מען עד להמשך הטיפול, אלא הועבר באופן מיידי לצוות ההנחיה. במקביל, המשפחות קיבלו מענה מיידי במקום אחד מצוואר הבקבוק המשמעותיים של כל מרפאה - ההמתנה להמשך טיפול. באופן זה מקרים שדורשים התערבות מיידית נראו לא על ידי מטפל אחד באינטייק, אלא על ידי צוות שלם. המשפחות קיבלו הסברים מפורטים, הן על האבחון, והן על תהליך הטיפול והמענה הכולל שיקבלו.

למעשה, הפורמט מאפשר, בפרק זמן קצר יחסית. לייצר ברית טיפולית בין המרפאה למשפחה, שלעיתים לוקח שנים עד שהיא מושגת. כתוצאה מכך המתנה להמשך טיפול לא נחוות כשדה של חוסר וודאות, אלא כמקום שרואים את הצרכים של המשפחה. כמו כן, התאפשר לא פעם מענה מיידי בדמות קבוצת הדרכת הורים שפעלו במקביל, ובמקרים מסוימים בהם הדבר נמצא מתאים, המשפחה הוזמנה להמשיך בקבוצות הזמניות עד למענה קבוע (לעיתים רק ההורים, לעיתים רק הנער או הנערה ולעיתים גם וגם).

קליטת המשפחות באמצעות מודל זה יצר תמונה מעמיקה יותר של הפונים ובכך אפשר התאמה טובה יותר של המענה הטיפולי במרפאה. באותה נשימה - המטפל שקיבל את הנערה או את הנער לטיפולו, בקבוצה או בפרטני, קיבל תיאור ברור יותר של הצרכים המדויקים, מה שמאפשר, בעיקר בטיפולים הקבוצתיים התאמה טובה יותר. למשל, ילדים שמתקשרים היטב באינטייק הפרטני מתגלים בקבוצה כשתקנים. כתוצאה מכך הם עשויים להיות מופנים לקבוצות רגועות יותר או קטנות יותר כדי לאפשר להם לבוא לידי ביטוי ביתר קלות.

המטרה המרכזית של מודל זה היא מתן מענה מיידי למטופל, מתן אפשרות להכיר את החוויה הטיפולית, ואם החוויה עלתה יפה אז גם מצטמצמות ההתנגדויות ונוצרת פתיחות לטיפול. האבחון וההשמה של המטופל בהמשך טיפול בקבוצה או בפרטני. מעבר לכך, ניכר כי המתבגרים עוברים תהליך בקבוצה. הם נפתחים, הם לומדים לתת אמון, לשתף אחד את השני, לקבל את השונים מהם (והם מאד שונים, תמיד), הם משוחחים לא פעם על שאלות של אבחונים, קשיים, תרופות, טיפולים, בעיות התנהגות וחרדה. הם מבינים שהם לא לבד, וחלקם מבינים שהם יכולים לקבל עזרה ולשנות את המציאות שלהם.

ההפתעה הגדולה שלנו בתהליך הוא הגילוי שילדים שהגיעו למרפאה עם התנגדות עזה להצטרפות לקבוצה טיפולית, לא רק שהתנגדותם רוככה, חלקם אפילו למדו לעשות שימוש בכלי הזה והחלו את התהליך הקבוצתי עם מוטיבציה גבוהה. לעיתים אפילו הכירו זה את זה בסטודיו הפתוח וכתוצאה מזה הרכבנו קבוצה טיפולית סביב היכרות זו.

​

ממצאים ומסקנות 

השימוש בגישת הסטודיו הפתוח לצורך קבוצת היכרות הוא ייחודי וחדשני ויש להעמיק בו ולבחון אותו, אך מתוך ניסיוננו במרפאה אנו מוצאים אותו ככלי יעיל ומשמעותי להרחבת תהליך האינטייק , להתאמה מדויקת ויעילה יותר של מטופלים לקבוצות טיפוליות וטיפולים פרטניים, וכן להכנה שלהם לקראת תהליכים טיפוליים באמצעות יצירת קשר, ריכוך התנגדויות ומתן מענה טיפולי ראשוני.

קבוצת המתבגרים מאפשרת תצפית ולמידה של המשתתפים, הרחבה של האינטייק הפרטני, וניצול משאבים מיטבי. הקבוצה מאפשרת מתן מענה מהיר , כמסגרת התערבות תומכת ראשונית,  והכנה להמשך הטיפול. קבוצת ההורים מאפשרת יצירת קשר וברית טיפולית; גיבוש תמונת מצב ראשונית, מתן מענה ראשוני ומענה המשכי מותאם יותר..

מהדיווחים שאנו מקבלים מההורים בקבוצת ההדרכה, הם מספרים ברובם על שיפור אצל הילד, לעיתים גם לאחר מפגשים ספורים. בנוסף, הסטודיו הפתוח משמש כגשר: אנחנו מצליחים לתת להם מענה, מרגע האינטייק, והם לא צריכים לחכות עד שתתפנה שעה או תפתח קבוצה מתאימה. רבים מהם מביעים תחושת שייכות לקבוצה, למרות שהם יודעים שהיא זמנית, ולמרות שחלקם הגיעו עם התנגדות נחרצת לטיפול בכלל או לטיפול קבוצתי בפרט, אנחנו רואים שהם לומדים אצלנו את היתרון בטיפול קבוצתי, ונראה שההשתלבות שלהם אחר כך בקבוצות היא קלה יותר עם פחות התנגדויות. במקרים מסוימים, לאחר סדרת מפגשים בסטודיו הפתוח המצוקה פוחתת באופן משמעותי.

כמרפאה ציבורית עם משאבים מוגבלים, הנדרשת לענות לעשרות המטופלים שמגיעים מדי שבוע, הרעיון של הוספת שירות נוסף שאינו מחליף אחרים הוא לא מובן מאליו. יחד עם זה, נראה שמודל האינטייק בגישת הסטודיו הפתוח מקצר בסופו של דבר תהליכים טיפוליים ומפחית את המקרים של שיבוץ לא נכון, ולעיתים, למרות שזו לא היתה המטרה, נותן את המענה הטיפולי שהמטופל היה זקוק לו.

​

​

​

ביבליוגרפיה

דפנה רגב ושרון שניר (2013) טיפול באמצעות אמנות עם ילדים על הרצף האוטיסטי (ASD): התרומה הייחודית של חומרי האמנות. טיפול באומנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי, 3(2), 36-357.

ג'ניס שפירא, היצירה - לב הטיפול, הוצאת אח, 2014

Mala Gitlin Betensky (1995), What do you see? Phenomenology of therapeutic art expression, London: Jessica Kingsley Publishers.

Shaun  McNiff, (1992). Art as medicine: Creating a therapy of the imagination. Boston: Shambhala.

Sarah Deco (1988). 'Return to the Open Studio Group' in Skaife, S. And Huet, V. (Eds.) Art Psychotherapy Groups: Between Pictures and Words. London: Routledge. 

Thelen, E. and Smith, L.B. (2007). Dynamic Systems Theories. In Handbook of Child Psychology (eds W. Damon, R.M. Lerner and R.M. Lerner). https://doi.org/10.1002/9780470147658.chpsy0106