השיר "כל עוד" זכה לעדנה מחודשת כשחמישה מהאבות של מדורת השבט הנוסטלגית נתנו לו ביצוע מחודש שעדין מהדהד ברשתות החברתיות. זה שיר על שנת לימודים חדשה, שיר על מחזוריות החיים, ולא פחות שיר על אבהות.

אני לא יודע מה חשב עלי מוהר שכתב את השיר על אבהות או איזה מן אב הוא היה, אבל אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר. הייתי רגע לפני שנולדה לי ביתי הבכורה, והתרגשתי מאד לשמוע שיר על אבא. הייתי בתחילת גיבוש הזהות שלי כאב ובשנים הראשונות שלי כמטפל ושמחתי על דמות האב כפי שעלתה מהשיר. הוא זה שמלווה את הילד לבית הספר, אב מעורב, אב מחובר אל רגשות הלב, אב שלוקח חלק במלאכת ההורות, נציג האבהות החדשה. 

שמעתי אותו מאז הרבה פעמים, והשנה החדשה, אולי גם 'זהו זה', נתנו לי הזדמנות להעמיק שוב במילים המרגשות האלו, אך הפעם היו אלו רגשות מעורבים. האבהות שבשיר מרגשת, אבל גם כואבת, ומציגה קונפליקט מוכר וכואב שאני מרבה לראות אצל אבות שאני פוגש. לפתע אותו שיר תיאר בשבילי את הטרגדיה שבאבהות החדשה. הורות שיש בה תשוקה עזה להורות מטיבה, אבל מחסור עז בכלים בסיסיים לממש אותה.

אני חושב שביסוד הקושי הזה נמצא הבור הנפשי הגדול – המחסור במודל מוכר של דמות אב מעורב. הדור הקודם, אם אפשר להכליל היו אבות מרחוק, אבות של סופי שבוע, אבות עליהם שרו האמהות: "אבא הלך לעבודה, יביא לך מתנה". האב הזה בשיר מנסה לשבור את מעגל האב הנעדר, אבל עדין כלשון השיר הוא "רואה-לא-נראה" (מכאן והלאה כל מה שנכתב בין מרכאות הוא ציטוט מתוך השיר). נכון, אין זה מתאר אב נפקד, אב נוטש, אולי בכלל הוא אב משחרר, שמאפשר את העצמאות של הבן שלו. הבן צועד לבד והאב "בחשאי" "בעקבותיו". 

מוהר לא מספר לנו אם הבן הפנים את האב ומרגיש שהוא הולך איתו גם כשהוא איננו; הוא לא מספר לנו אם הנוכחות הקבועה של האב בחייו של הילד נוסכת בתוכו בטחון, כאילו היה תמיד איתו. הוא מצטט את הפסוק מתהילים " גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע", אבל משמיט את הסייפא - כי אתה עימדי. מדוע השמיט? אולי כי הפסוק שמדבר בדיוק על זה – על הנוכחות המופנמת שמשרה בטחון כנגד כל איום – הוא פסוק מוכר ואין צורך להמשיכו, אבל אולי כי הידיעה הזו לא ברורה. 

ואכן, גם האב, לרגע נזכר באביו "הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו". אם כמעט ושמע את אביו, החוויה הזו נקטעה כי קולות הילדים השרים טשטשו את הזכרון או לחילופין את ההשתוקקות לאב הנעדר. האב, "גבר בלב חייו, על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב". גם הגבר, כמו בנו, חש את הבדידות. הוא שוב לבד "כמו ילד שנשאר בחוץ". אולי מוהר רומז לנו על חווית הבדידות של הילד שהיה האב, אבל הבדידות הזו קיימת גם בבגרותו. 

האב נותר בחוץ כשהילד מצטרף אל חבריו ואל צוות ההוראה ביום שמח מלא שירה. הגבר מחניק את שירתו. "שפתיו לוחשות" וליבו "אומר שירה", אבל אין לו את היכולת להצטרף לשיר. העמידה בחוץ מרחיקה אותו לא רק מהשמחה – היא מרחיקה אותו מהמעשה החינוכי – חינוך הילדים נמצא מעבר לגדר הוא משתוקק לקחת בו חלק ואין לו את היכולת לעשות זאת. בחוויה שלו, העשיה החינוכית, הטיפול בילדיו וילדותיו, ההורות – מופקעות ממנו. לא בגלל גדר בית הספר, אלא בגלל חוסר המיומנויות הרגשיות, העדר האב המעורב שלו.

לא פעם המערכת מעודדת, במודע או שלא במודע, את האבות להשאר בחוץ. אני זוכר שבאחת ממסיבות סיום השנה של אחת מבנותיי התבקשו כל הילדים להזמין את האמהות לרקוד איתם ומיד לאחר מכן, מישהי נשאה דברים והאמהות התיישבו עם הילדים כשהאבות בהיקף החדר, מרוחקים מילדיהם כמו מאחורי אותה גדר. גם בהקשרים פחות משמעותיים - כמו בהחלטה למי להתקשר כשצריך לקרוא להורה לבוא לשיחה או לאסוף את הילד, ברוב המקרים מתקשרים לאם. נדיר שיש אב או אם שמוחים כנגד תופעות כאלו. אם יגידו משהו, יצרפו את האב לקבוצת הוואטסאפ של 'אמהות א'-3' בלי בעיה, אבל ברוב המקרים האב יישאר מאחורי הגדר, רוצה לקחת חלק, אבל לא יודע איך.

כמובן, התיאור של האב מעבר לגדר לא מתאים לכלל האבות בני דורנו. אבות רבים יותר מאי פעם הם אלו שמביאים את הילדים למסגרות ומגיעים לימי הורים ומבלים זמן איכות עם הילדים. אני מכיר אבות שחלקם במלאכתם ההורות לא נגרע במאום מחלקן של אמהות נפלאות ומצוינות. אך גם בניהם, אני פוגש על ימין ועל שמאל אבות שנמצאים בתפר הזה, שמשתוקקים לתת לבניהם ובנותיהם את מה שהם לא קבלו מאביהם, אך הם מגלים לפעמים שחסרה להם השפה הרגשית הנדרשת להורות כזו. 

לא פעם אני פוגש אותם במסגרת טיפול או הדרכת הורים. ישב מולי לא מזמן אב אחרי שהבין את הקשר של המצוקה של הבן למחסור שלו בקשר אינטימי עם אביו. הוא ביקש ללמוד לתקשר טוב יותר עם בנו. זמן האיכות שלו עם בנו הלך והתרחב, בעיקר במשחקים פיזיים, בהם הגוף מדבר. הוא סיפר לי בהתרגשות על החוויה שלו, על הרגשות שהציפו אותו. שאלתי אותו אם חלק אותם עם בנו. מספר פעמים דיברנו על הצורך של בנו לשמוע את אביו חולק איתו רגשות. הוא אמר לי המילים היו כבר בפי, אבל רגע אחרי, כך הוא תאר, כבר לא ידעתי אם אמרתי אותם בקול או שאולי הן התמוססו כלא היו, ואני חשבתי על הגבר שעומד מחוץ לגדר בית הספר ושפתיו לוחשות ואיש לא שומע אותו. 

שינוי בן דורי הוא שינוי מאתגר. הוא דורש מאיתנו להמציא דבר שלא היה קיים קודם. דור שלם של אבות מנסה לעשות שינוי מתוך אמונה שלמה ששינוי זה יעניק לבנים ולבנות שלנו, מערכות יחסים טובות יותר עם הוריהם ובכלל, לתקשורת טובה יותר, להפחתה של סימפטומים של התנהגות מסכנת ותחלואה פסיכוסומטית, ובסופו של דבר לאיכות חיים גבוהה יותר. אפשר לקדם את השינוי הזה דרך שיח פתוח עם אבות אחרים, דרך הדרכה הורית, דרך יצירת תקשורת טובה בתוך הזוגיות ההורית. יחד עם זה, הוא דורש הרבה התמדה והרבה אומץ. מדובר במסע קשה, אך בסופו – אנחנו נותנים לילדים ולילדות שלנו הזדמנות חדשה והורות מיטיבה בהרבה, ואולי בתשרי הבא, נשיר יחד איתם בתוך הכיתה.