אחד מהמורים היקרים שלי, שנטם זוהר, הגדיר חמישה אופנים בהם אדם מתייחס לעצמו ומיקם אותם לאורך מה שהוא מכנה 'המנעד המחומש של היחס לעצמי'. המנעד הוא ציר מתמשך עליו נמצאים חמישה האופנים של היחס לעצמי ולמעשה רובנו נעים עליו כל הזמן כשאנחנו משנים באופן תדיר את היחס לעצמנו. 

​

בקצה אחד אנחנו נמצא יחס של תקיפה עצמית. זהו מצב שאנחנו ממש פוגעים בעצמנו פיזית או נפשית. אני יכול להגיד לעצמי שאני לא שווה כלום. שאני כישלון. זו גישה שמבטלת את העצמי וממוקדת בחוויה של מחיקה. 'אני כל כך טפשה'
 

לידו נראה יחס של ביקורת עצמית. היחס הזה לרוב מתמקד בהתנהגות שלי ובחוויה שאני מתנהל בעולם כשאני לא מצליח לעשות שום דבר כמו שצריך. זה הוא יחס אלים ותוקפני לא פחות מהעמדה הקודמת, אבל הוא ממוקד בהתנהגות. 'אני תמיד עושה את הטעויות האלו'

במרכז המנעד נמצא את ההערכה העצמית. זה הקול הפנימי שמודד ומשווה כל הזמן את עצמי ואת מה שאני עושה, מחלק ציונים בין אם הם טובים או רעים. המדידה היא היחס שעסוק בלהעריך את עצמי אם אני מספיק 'בסדר'. לרוב המסקנה היא שאני לא. ההשוואה מעמידה אותי לצד אחרים כדי לבחון את ההישגים שלי או את התכונות שלי. לרוב המסקנה שלה היא שאני שווה פחות. 'לאחותי זה בטח לא היה קורה. היא לא מפילה את עצמה למצבים כאלו'. לעיתים היחס הזה יכול להרגיש ניטרלי, אבל לרוב היחס של ההערכה העצמית מקטינה את תחושת הערך העצמי.
 

היחס לעצמי יכול להיות גם יחס חיובי, למשל כשאנחנו בחוויה של קבלה עצמית. זה הוא יחס שרואה את המציאות הפנימית כפי שהיא מתוך הבנה שחוסר שלמות היא תכונה אנושית. היחס הזה מגיעה מנקודת מבט שרואה את הדבר כפי שהוא. ככה זה עכשיו. 'קשה לי להתמודד עם קונפליקט'
 

בקצה המנוגד של המנעד נמצאת החמלה העצמית. ביחס הזה יש חוויה של נדיבות ואכפתיות המופנות כלפי עצמי. היא מודעת לאפשרות לעשות משהו שיכול לשפר את המצב ולהיטיב עם עצמי, לתת לעצמי סיכויים טובים יותר. 'אולי יעזור לי לעצור רגע'

המודל הזה מאפשר לי להגדיר בקלות יותר את הנטיה של אדם לגבי האופן בו הוא מתייחס לעצמו, אך הסיבה שאני אוהב לשוחח עליו עם מטופלים שלי הוא שהוא מניח מראש את הקשר בין כל היחסים האלו ואת היכולת של כל אחד מאיתנו לנוע לאורך המנעד, לזהות את היחס באותו רגע ואפילו לבחור את האופן בו נרצה להמשיך ולהתייחס לעצמנו.