חשיפה עצמית

אחת השאלות המעניינות והשנויות במחלוקת בימינו בתחום הפסיכולוגיה עוסקת בחשיפה עצמית של המטפל, עד כמה עולמו הפנימי של המטפל נחשף בטיפול. בעבר המטפל שאף לאנונימיות מתוך הנחה שאם המטפל יהיה "לוח חלק" הוא יהיה כר פורה יותר להשלכות, זאת אומרת שיהיה מקום רב יותר לגילוי עולמו הפנימי של המטופל. ההבנה שהטיפול עוסק ביחסים ושהמטפל הוא חלק משמעותי בטיפול, לא רק כאיש מקצוע, אלא כאדם, שינתה בעולם הטיפול את התפיסה לגבי תפקידו של המטפל ואת ארגז הכלים שלו.

 

לדוגמה, אם מטופל אומר לי שהוא חושב שאני כועס עליו, אפשר לראות זאת משתי נקודות מבט. אחת רואה את תבניות הפעולה של המטופל עולות אל מול המטפל. תבניות משמעותן דרכים בהן אדם תופס את עולמו ואת היחסים שלו עם הסביבה. אולי הוא משחזר קשר משמעותי שהיה לו בעבר? אולי זו דרכו לעורר דרמה או לבקש משהו ממני? אולי הוא בעצם מספר לי שהוא כועס עלי? דרך שנייה לראות אמירה זו קשורה להכרה בך שיש שני אנשים בחדר. הוא עדין המטופל, והטיפול עדין סובב אותו, אך האופן בו הוא תופס אותי, המטפל שלו הוא בעל חשיבות. 

 

המטפלים בגישות הקלאסיות תפסו עצמם ככאלו ששולטים במסרים שמועברים למטופל. התפיסה התבססה על חשיבה מודרניסטית ותפיסה מדעית-רפואית והמטפל הוא האדם היודע, איש המקצוע ואם המטופל מרגיש כעס, סימן שהתחושה עלתה מעולמו הפנימי של המטופל. לעומת זאת. בתפיסה פוסט-מודרניסטית יש הבנה שאין אמת אחת, זאת אומרת שהאמת של המטפל אינה נכונה יותר מכל אמת אחרת. קיימת הבנה שהמטפל כמו כל אדם שולח מסרים שאינם מודעים ולמרות הכשרתו וניסיונו כמטפל הוא אינו מודע להתנהגויות הלא מודעות שלו (כן, היתה כאן פעם חשיבה אבסורדית לפיה המטפל מודע להתנהגותו הלא מודעת). לכן, כשהמטופל מרגיש כעס, יכול להיות שהאופן בו הוא רגיל לחוות את הדמויות סביבו ככאלו שכועסות עליו יוצרות את ההרגשה המסוימת הזו שלו, אך גם יכול להיות ששפת הגוף של המטפל היתה סגורה במיוחד, יכול להיות שהקשב של המטפל היה שונה מהרגיל ואולי הוא נע בכיסאו בחוסר נוחות וכיסאו חרק. המשמעויות שיכולה להביא תפיסת המטופל את הסובייקטיביות של המטפל - הן העיקר בתפיסה החדשנית הזו. 

 

אני מבין שהמשפט האחרון היה מורכב מאד. החלק הקשה בו הוא המושג תפיסת הסובייקטיביות של המטפל. התפיסה של סובייקטיביות המטפל ביחסים הטיפוליים שאבה את כוחה ומשמעויותיה מהתפיסה של הפעוט את ההורה ביחסים המוקדמים. הגישות הקלאסיות התייחסו למטפל ולאם כאובייקט, זאת אומרת כאמצעי המספק למטופל/תינוק הגנה, הזנה, ביטחון, החזקה, הכלה - כולם היבטים המתייחסים לקשר מתוך הנחה שהמטפל/אם שם את רגשותיו ועולמו האישי בצד, ומהצד השני שהמטופל/תינוק אינו מעוניין בחלקים האלו, אלא רק בסיפוק הצרכים הפיזיים והרגשיים. במילים אחרות, אין למטופל עניין בסובייקטיביות של המטפל, אלא רק בזו שלו עצמו. בנקודה זו, כבני אדם, יהיו מכם כאלו שברגע זה יחשבו: "תן לי מישהו שיספק את צרכיי!", אך גם כאלו שיימחו על העלבון שבדבר: "באיזו חוצפה אתה מצמצם את הצרכים שלי להיבט בסיסי ומצומצם כל כך!". כבני אדם אנו זקוקים ליותר מאשר סיפוק צרכינו הבסיסים. אפילו תינוקות, כפי שהם מחפשים את הפטמה כדי לינוק, מחפשים גם את האדם (הסובייקט) כדי להיות איתו בקשר מורכב יותר. 

 

חשיפה עצמית לא עוסקת בחשיפת פרטים אישיים על המטפל כאידיאל או כמטרה בפני עצמה. טובת המטופל היא תמיד ראשונה במעלה וחשיפה עצמית מודעת של המטפל שאינה מבוססת על האינטרס של המטופל היא אסורה ובעלת פוטנציאל להזיק למטופל. על כך אין ויכוח בקרב המטפלים ללא קשר לגישתם הטיפולית. לכן השאלה צריכה להיות האם חשיפה זו תועיל למטופל או לא. החשיבה סביב טובתה של המטופל היא אינדיבידואלית ושונה ממטופל למטופל, אך ככלל אני מאמין שחשיפה עצמית של עולמי יאפשר למטופלים לעשות את מה שטוענים המטפלים מהגישה ההתייחסותית - זאת אומרת להתחבר אלי כסובייקט או לתפוס אותי כסובייקט. הגילוי שלמטפל יש סודות או משברים (גם מבלי לשתף את פרטיהם), יכול לאפשר למטופל להביא את עצמו יותר ולתת מקום רחב יותר ומגוון יותר לעולמו הפנימי. תפיסתי היא שטיפול תפקידו להרחיב את האפשרויות שעומדות מול המטופל וכסובייקט שעומד מול המטופל - הרחבת התפיסה שלהם אותי כסובייקט היא חלק מהרחבת האפשרויות שלהם.

 

מה הייתם מעדיפים שיעשה המטפל שלכם?