top of page

טיפול בגישה שיוויונית
או איזה מטפל אני מנסה להיות בחדר הטיפול

 זמן קריאה משוער: 2 דקות

ChatGPT Image Oct 23, 2025, 05_35_30 PM.png

1. רקע – מה מביא לצורך במודל שוויוני

עולם הטיפול הנפשי צמח מתוך המודל הרפואי. פרויד (כמו רבים אחרים לפניו ואחריו) היה רופא. הרופא מחזיק את הידע והמטופל חסר אונים מחפש מישהו שיושיע אותו או לפחות יפתור אותו מהבלבול איתו הוא מתמודד. למרות שעולם הטיפול השתנה וצמחו בו תפיסות מגוונות, קיימים פערי כוח ביחסים הטיפוליים ואלו בולטים במיוחד במצבים מסוימים. למשל, ילדות וילדים מטבעם במצב של נחיתות ביחסי הכוח; כך גם מי שנמצא.ת בעיצומו של משבר אקוטי. גם במצבים בהם יש זהות ייחודית, שונות בולטת או אבחנה משמעותית, אחת או יותר, יש נטיה להתייחס למטופל.ת באופן פתולוגי. קל וחומר, כאשר מצבים אלו מתקיימים במקביל. במצבים מסוימים המערכות יוצרות אפילו תלות במטפל.ת כאשר המערכות תופסות את המטפלות והמטפלים  כשומרי סף שמתפקידם לבחון אם האדם "בשל", "מתאים" או "נזקק".

מודל שוויוני נולד מתוך צורך להחזיר את הסמכות על הזהות והחוויה אל האדם עצמו, ולהפוך את המטפל.ת לשותף.ה בתהליך, לא למבקר.ת או לשופט.ת.

2. עקרונות הליבה של המודל

א. שותפות (Partnership)

את העבודה המשותפת שלי עם מטופלים ומטופלות אני מרבה לתאר כמפגש של צוות מומחים. תפקידי להביא את הידע המקצועי שלי על חיי הנפש והתהליכים הטיפוליים והשותפים שלי הם הסמכות העליונה להעיד על עצמם, על עברם, על עולמם הפנימי ועל החוויה העצמית.

ההחלטות לגבי הטיפול מתקבלות במשותף, למשל, על קצב ההעמקה או החשיפה ועל סוג ההתערבות. גם בנושאים מקצועיים (אפילו כאלו שיש להם השלכות רפואיות על טיפול הורמונלי או פסיכיאטרי) ההתערבות הטיפולית מבוססת על הסכמה מדעת, ולא על קביעה מקצועית נחרצת. גם היבטים כמו התאמת הסביבה הטיפולית (תאורה, אוורור וכדומה) ואופני התקשורת (פיזי, מקוון, כתוב, טלפוני), ייקבעו יחד בשותפות.
שותפות משמעותה אמון בידע של המטופל.ת על עצמו.ה, גם במקומות שבהם הידע המקצועי עשוי לסמן אחרת.

 

ב. שפה דיאלוגית ולא דיאגנוסטית

במטרה שלא להדגיש את יחסי הכוח, אלא ליצור שיוויון, אני מעדיף שפה בגובה העיניים ובמילים מוכרות ופשוטות. בנוסף, העיסוק ב"תסמינים" או "קריטריונים" עלול לחזק נקודת מבט פתולוגית, ולכן עדיפה שפה המתארת צרכים, חוויות והעדפות.

השפה במפגש מכוונת לשיקוף ("איך את.ה חווה את זה?") ולא להערכה חיצונית ("נראה שאת מתקשה בוויסות"), במטרה למצוא יחד את המושגים והדרך לתאר ולהבין את המציאות הפנימית והחיצונית ולא לכפות תפיסה חיצונית. 

בניגוד לתפיסות טיפוליות שמתארות התנהגויות מסוימות כ'התנגדות', יש להכיר בכך שתקשורת עקיפה או שאינה שפתית היא לא בהכרח "הימנעות", אלא דרך תקשורת שווה ערך.

 

ג. רפלקטיביות הדדית

המושג רפלקטיביות מתייחס ליכולת של האדם להביט על מחשבות רגשות והתנהגויות שלו בצורה בוחנת כמו צופה חיצוני. באופן טבעי זו מיומנות שהמטופל.ת נדרש לה בטיפול, אך גם המטפל.ת נדרשים לכך. עליהם לבחון את המחשבות והרגשות שלהם ככאלה שמושפעים לא רק מהמפגש הטיפולי, אלא גם מחייהם הפרטיים והאישיות שלהם. עליהם לבחון את ההנחות שלהם לגבי המטופל.ת וחייו.ה מתוך הבנה שהן מושפעות מנורמות מגדריות או חברתיות. במילים אחרות, לכל מטפל.ת יש נקודות עיוורות, הנובעות מהביוגרפיה האישית ומהחברה שבה גדל.ה. כמו אצל כל מטופל.ת, לפני כל מטפל.ת דרך אישית ומקצועית לצמיחה. מודעות לכך אינה פוגעת בסמכות הטיפולית – אלא הופכת אותה לאנושית, פתוחה ומשתנה.

נקודת המוצא הטיפולית חייבת להכיר בכך שהיחסים הטיפוליים עצמם הם זירה פוליטית ואפיסטמולוגית. יש בהם יחסי כח ממשיים לצד גילום של יחסי הכח במציאות החיצונית לחדר. יחסים אלו מגולמים לעיתים בשיח על מה 'נכון', אצל מי ה'אמת' ומי נדרש 'לעשות שינוי'. כששאלות אלו עולות - זו הזדמנות לבדוק את אופי היחסים הטיפוליים.

3. יישומים קליניים אפשריים

טיפול פרטני

היבט זה בא לידי ביטוי גם במפגש הראשון, האינטייק, בו טופס מתן פרטים או רשימת שאלות שנמצאת בידי המטפל.ת זזים הצידה לטובת היכרות הדרגתית שהקצב שלה והעומק שלה מותנה ברצון של המטופל.ת. תהליך מציאת אבחנה או קטגוריה זהותית מונע מסקרנות וגילוי ולא נשען על תהליכי אבחון קלאסיים. האבחנות האפשריות הן כלים להרחבת ההתבוננות על המטופל.ת ולא תוצר המצמצם זהות.

 

יצירה בטיפול

השימוש באמצעי ביטוי חזותיים או אמנותיים הם הרחבה של האפשרויות העומדות בפני המטופל.ת והן מתוות דרכים נוספות לביטוי עצמי במקום דרישה לדיבור רגשי מופשט. גם במסגרת הביטוי האמנותי, הבחירה של החומר והטכניקה היא בידיו של המטופל.ת תוך מתן אמון ביכולת שלו להתאים את החומר לצרכיו או להביא את האתגרים המתאימים לתהליך ההתפתחות. כדי לאפשר זאת, ההנחיה שלי היא לרוב הזמנה לחיטוט בין החומרים השונים, והצעה להביא משהו מהם אל שולחן העבודה. ההצעה לא מתייחסת לשאלה מה עושים עם החומר במטרה להקל על הבחירה ולהפוך אותה לאינסטינקטיבית ולא מחושבת מדי.

כמובן, יש מקום להסתמך על הידע האמנותי של המטפל.ת, ואף להקנות ידע ומיומנות. גם כאן, למטפל.ת יש את המומחיות שלו, שאינה פוגעת או מורידה במומחיות הייחודית של המטופל לצרכיו ורצונותיו.
 

עבודה עם משפחות, קבוצות וקהילות

המודל השוויוני מעודד תהליך טיפולי המבוסס על קבלה של האתגרים, הרצונות והצרכים של כל פרט, להבדיל מתהליכים שמבקשים לתקן את מה שלא עובד. הקבלה כאן איננה ויתור או השלמה, אלא ביטוי לגישה של חמלה (על פי עקרונות Compassion Focused Therapy) הרואה באדם יצור אנושי הנתון במערכות רגשיות אבולוציוניות של הישרדות, הגנה וקירבה.

המטפל.ת מסייע.ת למטופל.ת לפתח עמדה פנימית של חמלה -כלומר, יכולת לפגוש את הכאב, את הבושה או את הקושי באנושיות, מתוך הבנה שהן תגובות טבעיות למצב חיים ולא עדות לפגם אישי. מתוך כך, גם תהליך השינוי נובע ממקום של סקרנות ואמפתיה, ולא מתוך ביקורת עצמית או תיקון. המודל משלב פסיכואדוקציה שתפקידה לסייע בהבנה זו, ולבסס קבלה עצמית וחמלה כלפי העצמי וכלפי אחרים כחלק מרכזי מהתהליך הטיפולי.

המטפל.ת פועל.ת לגישור בין עולמות. המטרה היא לעזור למשפחה להבין את צורת החשיבה או החוויה הייחודית של הפרט (כמו למשל המאפיינים הייחודיים של הזהות המגוונת מבחינה נוירולגית, על חוזקותיה ואתגריה), ואת החשיבות של אימוץ זהותו (כמו למשל במקרים של זהות מגדרית שאינה סיס/הטרונורמטיבית). הדגש בשיח הקבוצתי הוא על שיתוף חוויות, בניית שפה קולקטיבית, ויצירת תחושת שייכות תוך שמירה על שונות.

 

לסיכום

מודל טיפולי שוויוני מבקש להחזיר את הטיפול אל יסודו האנושי – מפגש בין שני סובייקטים אנושיים מלאים, החולקים אחריות, ידע וסקרנות משותפת. הוא אינו מציע ויתור על מקצועיות, אלא עידון של יחסי הכוח לטובת קשר מבוסס אמון, חמלה ושותפות. המטפל.ת נדרש.ת להחזיק ידע ולצד זאת גם ענווה, להיות רפלקטיבי.ת כלפי עמדותיו.ה ולהכיר במגבלות נקודת המבט שלו.ה.

המודל מזמין את המטופל.ת לשוב ולהיות הסמכות העליונה בחייו.ה, ואת המטפל.ת – להיות עד.ה, מלווה ושותף.ה. כאשר היחסים בחדר נבנים מתוך דיאלוג, כבוד הדדי וחמלה, מתאפשרת צמיחה שאינה נובעת מתיקון של פגם, אלא מהרחבת היכולת להיות אנושי בעולם.

bottom of page