Halfway Down
by A.A. Milne
Halfway down the stairs
is a stair
where i sit.
there isn't any
other stair
quite like
it.
i'm not at the bottom,
i'm not at the top;
so this is the stair
where
I always
stop.
Halfway up the stairs
Isn't up
And it isn't down.
It isn't in the nursery,
It isn't in town.
And all sorts of funny thoughts
Run round my head.
It isn't really
Anywhere!
It's somewhere else
Instead!
קצת על חווית הטיפול
זמן קריאה משוער: 3 דקות
כשאני נכנס לחדר בו אני מטפל, אני עובר שתי דלתות.
דלת אחת היא כחולה. היא עשויה מתכת גסה ולה ידית שחורה. מעבר לה חדר לא גדול, שולחן עץ, כמה כסאות, וכמה ארונות עמוסי ציוד ויצירות של מטופלים.
דלת שנייה היא דלת דמיונית. את מה שמאחוריה אני לא תמיד מכיר והוא לא תמיד נגיש לי. חשוב אפילו יותר, מה שמאחורי דלת זו משתנה בכל פעם ופעם על פי המטופל שנכנס איתי לחדר ועולמו המורכב. כיוון שאין לי היכרות מוקדמת עם מה שמאחורי דלת זו אני נכנס אליה כחוקר. אני בודק את מזג האוויר, את גודל המרחב שנפרש לפני, את צבעו ואת צורתו, את מידת התנועה שהוא מאפשר, את צליליו.
המרחב שנפרש מעבר לדלת הוא המרחב שהמטפל יוצר בטיפול.
הוא מקבל החלטות מושכלות לגבי סידור החדר, חומרי העבודה, שעות הטיפול ומשכו. הוא יוצר מסגרת בה המרחב מתקיים. המסגרת הזאת מהותית להצלחת הטיפול. היא יוצרת תחושת קביעות, ביטחון וסדר. היא מאפשרת תנאים קבועים שמאפשרים לשינויים שעולים מעולמו הפנימי של המטופל לבלוט. כיוון שהמסגרת הטיפולית לא השתנתה, יכול המטפל להבחין ולהתייחס לכל שינוי שעולה. בהתנהלותו בתוך המסגרת המטפל מעביר מסרים, לעיתים לא מודעים, לגבי מה מותר ומה אסור, מה יש לעודד ומה להשאיר מחוץ לחדר. (אני כותב את זה וחושב על התגובות שלי למטופל שמבקש לצייר בצבעי מים. אני עונה לו "אתה מוזמן להוציא אותם מהארון". אתם יכולים לדמיין איך זה נשמע? ואם אותו מטופל ביקש לשחק דמקה ועניתי לו את אותה תשובה בדיוק. זה נשמע אותו דבר? אולי אני הייתי רוצה להאמין שכן, אבל סביר להניח שהתשובה היא לא, כי יתכן שיש לי העדפה לציור. אולי טוב שכך. למרות שיכול להיות טיפול מצוין סביב הדמקה, העבודה בציור וצבע מהווה לרוב קרקע פוריה יותר לטיפול, ואולי כדאי שאעודד אותה. מול זה עומד החשש שהרצונות והעדפות שלי, יגבילו את המטופל וְיַצֶרו את הביטוי שלו, דבר שבוודאי אני לא מעוניין בו). המטפל יוצר מסגרת שתפקידה לאפשר למטופל לגדול.
המרחב שנפרש מעבר לדלת הוא המרחב שהמטופל יוצר בטיפול.
הוא מגיע עם תבניות התנהגות, עם דפוסי יחסים, עם מטעני נפש. הוא בא עם חוויות מינקותו שחותמם נותר כסימן על הקרקפת שאיש לא ראה אותה מעולם או עם חוויות שאסף בדרך לחדר הטיפול שם נתקל בילד אוחז בכדור או בחתול תועה. קשת של תחושות כמו חוסר ביטחון, חרדה, חשדנות, תלות, הופכות ליסודות המרחב הטיפולי ומכתיבות לא רק את הדרך בה אני אעבוד עם המטופל, אלא את החוויה הרגשית שלי בטיפול ולא פעם גם שעות רבות אחריו. למשל, מטופל שעולמו רעוע, שאין לו אחר בו יוכל לשים את מבטחו, הפתיע אותי ומיהר לשתף פעולה בטיפול. במשחקי התפקידים שיצר בטיפול הביא אותי לחוות זאת, להכיר את תמונת עולמו מנקודת מבטו. כן, היתה גם התמודדות גלויה יותר עם הרעיון שייתן בי אמון, אך הבנה אמיתית ועמוקה של החוויה שלו, יכלה לעבור רק דרך זה שהביא אותי לעולמו.
המרחב שנפרש מעבר לדלת הוא תוצר של הקשר בין המטפל והמטופל גם יחד.
מטופל אחר שם אותי בנעלי הוריו. אל חדר הטיפולים הוא הכניס מספר טקסים משפחתיים שנותנים לו את תחושת היחד המשפחתית אותה הוא מכיר מביתו. אך אני לא אביו ולא אמו. את הטקסים הוא עורך איתי ולא איתם וכשאני נמצא איתו אני מתנהג כמוני ולא כמו אף אחד אחר. אמנם, אני שוקל כל צעד. אני מנסה לברור את מילותיי בקפידה. מעצב את התנהגותי כדי להתאימה למטרות הטיפוליות. שוקל אם להתערב או לא. אני מנסה לרקוח במינונים מדויקים את מה שקוראים המטפלים "חוויה מיטיבה". יחד עם זאת, מטפל אינו בורא עולמות. גם מטפלים מנוסים מאד שולטים בחלק קטן מהתגובות שלהם. האותנטיות של המטפל לא ניתנת להסוואה, ולמען האמת, כנראה בלעדיה המחוות שהוא עושה אל המטופל יהיו חסרות משמעות.
ילד שכעס על כל העולם, סרב לבוא איתי לחדר הטיפול. גם עלי הוציא את הכעס. ישבתי בחצר והתבוננתי בו חובט בגדר עם ענף, חיכיתי להזדמנות. כשהחל להקיף את הגדר בהליכה מהירה, הרשיתי לעצמי להצטרף אליו בלי לומר דבר. לא ידעתי מה אני עושה כשהצטרפתי אליו. זו היתה תחושת בטן שהוכיחה את עצמה, כי אחרי מספר סיבובים, היה מוכן לדבר איתי, היה מוכן לכלול אותי בעולמו. בלי לשקול, להעריך, לברור, פשוט קפצתי והצטרפתי אליו. צעד זה היה נטול משמעות אם לא היה בו רצון אמיתי ומיידי להגיע אליו, להתחבר אליו, להיות איתו. בלי לחשוב על זה הוא הרגיש את האותנטיות שבמעשה, ורק בגללה יכל המעשה להיות בעל משמעות. אי אפשר לתכנן אותנטיות.
ויניקוט (אחד התיאורטיקנים המשמעותיים ביותר בתחום הטיפול) התייחס אל המרחב שאני מדבר עליו בשם מרחב מעברי או מרחב פונטציאלי. המושג הזה מתאר את אזור הביניים של החוויה, איפשהו בין הפנטזיה והמציאות, בין הפנים והחוץ, בין הידוע ללא-ידוע. בשיר של א. א. מילן (כן, זה שכתב את פו הדוב), ששר אותו רובין, האחיין של קרמיט הצפרדע, הוא מתאר את המרחב הזה לא רע בכלל. הוא שר על המקום במעלה המדרגות, בדיוק באמצע דרך, ועל הקסם שיש בשהייה באמצע הדרך, כשאתה לא ממש במקום אחד ולא ממש במקום אחר. בבית השני הוא מסביר שהייחוד של המקום הזה הוא בכך שהוא לא בדיוק למעלה ולא בדיוק למטה, לא בדיוק בפנים ולא בדיוק בחוץ (זה ממש מה שויניקוט אומר) ורובין מוסיף, שכל מיני מחשבות מוזרות/משעשעות מסתובבות לו בראש כשהוא שם, שהן לא בדיוק פה ולא בדיוק שם, והן באות והולכות מעצמן. אלו המחשבות סביבן נבנה הטיפול (מה שכינה פרויד אסוציאציות חופשיות) והוא מסכם, זה לא באמת בשום מקום, זה בכלל במקום אחר.
לא תמיד כשאני שומע את השיר הכוונה שלו ברורה לי, אבל זה בדיוק המקום אליו אנחנו הולכים כשאנחנו נכנסים לטיפול. קצת לא ברור, לפעמים לא ידוע, אבל מלא בקסם.