על חווית הטיפול

Halfway Down

by A.A. Milne

Halfway down the stairs
is a stair
where i sit.
there isn't any
other stair
quite like
it.
i'm not at the bottom,
i'm not at the top;
so this is the stair
where
I always
stop.

Halfway up the stairs
Isn't up
And it isn't down.
It isn't in the nursery,
It isn't in town.
And all sorts of funny thoughts
Run round my head.
It isn't really
Anywhere!
It's somewhere else
Instead!

קצת על חווית הטיפול

זמן קריאה משוער: 3 דקות

כשאני נכנס לחדר בו אני מטפל, אני עובר שתי דלתות.

דלת אחת היא כחולה. היא עשויה מתכת גסה ולה ידית שחורה. מעבר לה חדר לא גדול, שולחן עץ, כמה כיסאות וכמה ארונות עמוסי ציוד ויצירות של מטופלים.

דלת שנייה היא דלת דמיונית. את מה שמאחוריה אני לא תמיד מכיר והוא לא תמיד נגיש לי. חשוב אפילו יותר, מה שמאחורי דלת זו משתנה בכל פעם, בהתאם למטופל שנכנס איתי לחדר ולעולמו המורכב. כיוון שאין לי היכרות מוקדמת עם מה שמאחורי דלת זו, אני נכנס אליה כחוקר. אני בודק את מזג האוויר, את גודל המרחב שנפרש לפניי, את צבעו ואת צורתו, את מידת התנועה שהוא מאפשר ואת צליליו.

המרחב שנפרש מעבר לדלת הוא המרחב שהמטפל יוצר בטיפול

הוא מקבל החלטות מושכלות לגבי סידור החדר, חומרי העבודה, שעות הטיפול ומשכו. הוא יוצר מסגרת שבה המרחב מתקיים. המסגרת הזאת מהותית להצלחת הטיפול. היא יוצרת תחושת קביעות, ביטחון וסדר. היא מאפשרת תנאים יציבים שבתוכם השינויים שעולים מעולמו הפנימי של המטופל יכולים לבלוט. כיוון שהמסגרת הטיפולית אינה משתנה, יכול המטפל להבחין ולהתייחס לשינויים שעולים בתוכה.

המטפל יוצר מסגרת שתפקידה לאפשר למטופל לגדול.

המרחב שנפרש מעבר לדלת הוא המרחב שהמטופל יוצר בטיפול

הוא מגיע עם תבניות חשיבה והתנהגות, עם דפוסי יחסים ועם מטעני נפש. הוא בא עם חוויות מינקותו, שחותמן נותר כסימן שאיש מלבדו אינו יכול לראות, או עם חוויות שאסף בדרך לחדר הטיפול, כשנתקל בילד האוחז בכדור או בחתול תועה.

קשת של תחושות (חוסר ביטחון, חרדה, חשדנות או תלות) מעצבות את המפגש הטיפולי ומכתיבה לא רק את הדרך שבה אעבוד עם המטופל, אלא גם את החוויה הרגשית שלי בטיפול, ולעיתים גם שעות רבות לאחר מכן.

למשל, מטופל שעולמו רעוע, ושלא היה לו אדם שבו יוכל לשים את מבטחו, הפתיע אותי כשהסכים לשתף פעולה בטיפול. במשחקי התפקידים שיצר הוא אפשר לי לחוות משהו מתמונת עולמו ולהכיר אותה מנקודת מבטו. הייתה גם התמודדות ישירה יותר עם השאלה אם יוכל לתת בי אמון, אך נדמה לי שהבנה עמוקה של חווייתו התאפשרה דווקא דרך ההזמנה שלו להיכנס לעולמו.

המרחב שנפרש מעבר לדלת הוא תוצר של הקשר בין המטפל והמטופל גם יחד

המרחב הטיפולי אינו נוצר רק על ידי המטפל או רק על ידי המטופל. הוא מתהווה מתוך המפגש ביניהם.

מטופל אחר שם אותי בנעלי הוריו. אל חדר הטיפולים הוא הכניס טקסים משפחתיים שהעניקו לו את תחושת היחד שהכיר מביתו. אך אני לא אביו ולא אמו. את הטקסים הוא עורך איתי, לא איתם, וכשאני נמצא איתו אני מתנהג כמוני ולא כמו אף אחד אחר.

אני שוקל את צעדיי, בורר את מילותיי ומנסה לעצב את התנהלותי כך שתשרת את מטרות הטיפול. אני מנסה לרקוח במינונים מדויקים את מה שמטפלים מכנים "חוויה מיטיבה". יחד עם זאת, מטפל אינו בורא עולמות. גם מטפלים מנוסים מאוד שולטים רק בחלק קטן מתגובותיהם. האותנטיות אינה ניתנת להסוואה, ובלעדיה, כנראה, גם המחוות הטיפוליות המדויקות ביותר יישארו חסרות משמעות.

ילד שכעס על כל העולם סירב לבוא איתי לחדר הטיפול. גם עליי הוציא את כעסו. ישבתי בחצר והתבוננתי בו חובט בגדר עם ענף וחיכיתי להזדמנות. כשהחל להקיף את הגדר בהליכה מהירה, הרשיתי לעצמי להצטרף אליו בלי לומר דבר.

לא הייתי בטוח מה אני עושה כשהצטרפתי אליו. זו הייתה תחושת בטן שהוכיחה את עצמה, כי אחרי מספר סיבובים הוא היה מוכן לדבר איתי, מוכן לכלול אותי בעולמו. בלי לשקול, להעריך או לברור, פשוט קפצתי והצטרפתי אליו.

צעד זה היה נטול משמעות אילולא היה בו רצון אמיתי ומיידי להגיע אליו, להתחבר אליו, להיות איתו. בלי לחשוב על כך, הוא הרגיש את האותנטיות שבמעשה, ורק בגללה יכול היה המעשה להיות בעל משמעות.

אי אפשר לתכנן אותנטיות.

ויניקוט כינה את המרחב הזה "מרחב מעברי" או "מרחב פוטנציאלי": אזור ביניים של החוויה, המתקיים בין הפנטזיה למציאות, בין הפנים לחוץ ובין הידוע ללא־ידוע.

בשיר של א. א. מילן (כן, זה שכתב את פו הדב), ששר אותו רובין, האחיין של קרמיט הצפרדע, הוא מתאר את המרחב הזה לא רע בכלל. הוא שר על המקום במעלה המדרגות, בדיוק באמצע הדרך, ועל הקסם שיש בשהייה באמצע הדרך, כשאתה לא ממש במקום אחד ולא ממש במקום אחר.

בבית השני הוא מסביר שהייחוד של המקום הזה הוא בכך שהוא לא בדיוק למעלה ולא בדיוק למטה, לא בדיוק בפנים ולא בדיוק בחוץ. רובין מוסיף שכל מיני מחשבות מוזרות ומשעשעות מסתובבות לו בראש כשהוא שם, מחשבות שהן לא בדיוק פה ולא בדיוק שם, ובאות והולכות מעצמן.

יש משהו בתיאור הזה שמזכיר את האופן שבו רעיונות, אסוציאציות ומשמעויות חדשות מופיעים בתוך הטיפול.

לא תמיד ברור לי למה בדיוק מתכוון השיר כשאני שומע אותו, אבל זה בדיוק המקום שאליו אנחנו הולכים כשאנחנו נכנסים לטיפול. מקום שהוא קצת לא ברור, לפעמים לא ידוע, אבל מלא בקסם.

המרחב שנפרש מעבר לדלת הוא תוצר של הקשר בין המטפל והמטופל גם יחד.

מטופל אחר שם אותי בנעלי הוריו. אל חדר הטיפולים הוא הכניס מספר טקסים משפחתיים שנותנים לו את תחושת היחד המשפחתית אותה הוא מכיר מביתו. אך אני לא אביו ולא אמו. את הטקסים הוא עורך איתי ולא איתם וכשאני נמצא איתו אני מתנהג כמוני ולא כמו אף אחד אחר. אמנם, אני שוקל כל צעד. אני מנסה לברור את מילותיי בקפידה. מעצב את התנהגותי כדי להתאימה למטרות הטיפוליות. שוקל אם להתערב או לא. אני מנסה לרקוח במינונים מדויקים את מה שקוראים המטפלים "חוויה מיטיבה". יחד עם זאת, מטפל אינו בורא עולמות. גם מטפלים מנוסים מאד שולטים בחלק קטן מהתגובות שלהם. האותנטיות של המטפל לא ניתנת להסוואה, ולמען האמת, כנראה בלעדיה המחוות שהוא עושה אל המטופל יהיו חסרות משמעות.

ילד שכעס על כל העולם, סרב לבוא איתי לחדר הטיפול. גם עלי הוציא את הכעס. ישבתי בחצר והתבוננתי בו חובט בגדר עם ענף, חיכיתי להזדמנות. כשהחל להקיף את הגדר בהליכה מהירה, הרשיתי לעצמי להצטרף אליו בלי לומר דבר. לא ידעתי מה אני עושה כשהצטרפתי אליו. זו היתה תחושת בטן שהוכיחה את עצמה, כי אחרי מספר סיבובים, היה מוכן לדבר איתי, היה מוכן לכלול אותי בעולמו. בלי לשקול, להעריך, לברור, פשוט קפצתי והצטרפתי אליו. צעד זה היה נטול משמעות אם לא היה בו רצון אמיתי ומיידי להגיע אליו, להתחבר אליו, להיות איתו. בלי לחשוב על זה הוא הרגיש את האותנטיות שבמעשה, ורק בגללה יכל המעשה להיות בעל משמעות. אי אפשר לתכנן אותנטיות.

ויניקוט (אחד התיאורטיקנים המשמעותיים ביותר בתחום הטיפול) התייחס אל המרחב שאני מדבר עליו בשם מרחב מעברי או מרחב פונטציאלי. המושג הזה מתאר את אזור הביניים של החוויה, איפשהו בין הפנטזיה והמציאות, בין הפנים והחוץ, בין הידוע ללא-ידוע. בשיר של א. א. מילן (כן, זה שכתב את פו הדוב), ששר אותו רובין, האחיין של קרמיט הצפרדע, הוא מתאר את המרחב הזה לא רע בכלל. הוא שר על המקום במעלה המדרגות, בדיוק באמצע דרך, ועל הקסם שיש בשהייה באמצע הדרך, כשאתה לא ממש במקום אחד ולא ממש במקום אחר. בבית השני הוא מסביר שהייחוד של המקום הזה הוא בכך שהוא לא בדיוק למעלה ולא בדיוק למטה, לא בדיוק בפנים ולא בדיוק בחוץ (זה ממש מה שויניקוט אומר) ורובין מוסיף, שכל מיני מחשבות מוזרות/משעשעות מסתובבות לו בראש כשהוא שם, שהן לא בדיוק פה ולא בדיוק שם, והן באות והולכות מעצמן. אלו המחשבות סביבן נבנה הטיפול (מה שכינה פרויד אסוציאציות חופשיות) והוא מסכם, זה לא באמת בשום מקום, זה בכלל במקום אחר.

לא תמיד כשאני שומע את השיר הכוונה שלו ברורה לי, אבל זה בדיוק המקום אליו אנחנו הולכים כשאנחנו נכנסים לטיפול. קצת לא ברור, לפעמים לא ידוע, אבל מלא בקסם.