בית כל רגע

בשעת הצהריים, עת תפסתי נמנום קל בצילו של עץ, נחשפתי למראה מוזר מאין כמוהו.

שקוע הייתי, ספק במחשבות, ספק בחלומות, כשחריקות מתכתיות מלוות במהלומות חזקות הפרו את שלוותי כשלמולי, על המדרכה, עמד ביתן קטן מכוסה לוחות פח, קרשי עץ, מחוברים זה לזה ברישול. הוא לא כל כך עמד, אלא נע במקומו בחוסר שקט, כאילו חלקיו הרבים מנסים למצוא לעצמם מקום. זיזים פרועים שלא נחתכו לאורך המתאים, קפצו פנימה והחוצה ללא מנוחה, והצירים שחיברו אותם זה לזה נאנקו וצעקו. התנועה בו היתה כה רבה שהתפלאתי איך הוא בכלל מצליח שלא להתפרק, ובעוד אני מנסה להבין מה המראה התמוה שלפני, הביתן החל לקפץ. הוא נע לעבר הכביש, עלה במעלה הרחוב, מצליח רק במזל לחמוק ממכונית שנסעה שם במהירות. מתוך הבהלה, החל לקפץ לצד השני ואז התרסק ברעש גדול על גדר עץ בשולי המדרכה שממול.

לוחות המתכת היכו בגדר ופרקו אותה כשהן עצמן מתפזרות לכל עבר.

יחד עם זאת, גם אחרי שאחרון הלוחות שקט על המדרכה, הרעש לא נדם. הברגים והצירים המשיכו לרטוט. הם קיפצו על המדרכה וגלגלי שיניים קטנים החלו לכוון את התנועה ולחבר, כאילו באקראי, קרש מן הגדר עם לוח פח, אליו חוברה כמו בטעות שקית ניילון שהרוח לא הצליחה לסייע לה לחמוק. לוחות פח וקרשי עץ נערמו זה על זה. ברגים ומסמרים איחדו אותם יחד ללא סדר, ללא תכנון, והכל ברעש גדול כשכול החתיכות רועדות ומתחככות זו בזו. הופתעתי איך בתוך כל הכאוס שנותר מפוזר על המדרכה הצליח להתרומם ביתן חדש, שונה בצורתו, חסר תכנון או מחשבה, אך עומד על יסודותיו הארעיים בכל מחיר. הביתן מתכווץ ומתרחב כמו לב פועם שהוצא מבית החזה, חלקיו נעים החוצה ופנימה והנה הוא שוב מתחיל לקפץ, מותיר אחריו נסורת עץ ושבבי מתכת, חלקי ברגים עקומים, אך הוא לא מביט לאחור, אלא ממשיך להתקדם במעלה הרחוב, כאילו בורח הוא ממשהו, או שלהפך, מנסה להשיג את מה שכבר מזמן לא נראה באופק.

בחנתי את התקדמותו. כיוונו משתנה בכל רגע, כאילו מכוונים אותו תריסר קברניטים חלוקי דעות, רבים זה עם זה לאן לכוון את ההגה. לעיתים הוא נראה כקפיץ, כשבכל נחיתה על הקרקע עף לו בורג או קפיץ עץ שלא חובר כהלכה, ולעיתים נראה הוא כחבית המתגלגלת מצד לצד בכוחם של גלגלי שיניים גדולים. קרשים שחוברו כעמודים הופכים בן רגע להיות חלק מהגג ולוחות שחצצו בין הפנים והחוץ נבלעים מאחורי אחרים שמכסים אותם בפתאומיות. עוד אני מנסה לשווא למצוא הגיון כלשהו באופן הפעולה וההבנייה של המבנה המוזר הזה, נבלמה מנוסתו כשהתנגש בעמוד רחוב. משני עברי העמוד הושלכו בעוצמה כל חלקיו, כאילו לא היו מחוברים מעולם ונחתו על חצץ שכיסה את הכביש.

רגע של שקט וחוסר תזוזה הקים אותי לראות מקרוב מה עלה בגורלו וכשהתקרבתי החל שוב זמזום גלגלי השיניים הרוטטים. פיסות ברזל קטנות החלו לקפץ כמו גרעיני תירס בשמן החם וכשיורדים הם חזרה אל הקרקע, נתפסים בכל העומד בדרכם. כך נקשרו יחדיו גם אבני החצץ, גם לוחות הפח וקרשי הגדר, כשגלגלי השיניים ומסמרים וברגים וגם שארית חבל ואולי גם מסטיק דביק, קושרים מחדש את שהתפרק והתפזר רק לפני דקה או שתיים.  קולות חריקת לוחות הפח והלומות קרש בקרש רק התחזקו וכשנראה ששוב נאספו זה לזה המשיכו לנוע, למשוך מעט ימינה, מעט  שמאלה כדי למצוא את מקומם, כיסו זה את זה ונגלו לפתע בפאה אחרת או בגג, ואז הרגשתי שהבחין בי וכשברח, נותרו מאחור שוב רק שבבי עץ וכמה ברגים מיותרים כשאחד מהם ממשיך לרטוט ולנתר ואין לדעת אם ידע או לא ידע את דרכו חזרה הביתה.

הוא לא מש ממחשבותיי.

מתפזר וחוזר לעצמן, אך הוא לא מוצא את עצמו. הוא כאילו אחר, אבל הוא ללא ספק הוא. הלוואי והייתי יכול לעזור לו למצוא את ביתו, למצוא את עצמו, למצוא סוג של קביעות. כל מה שנקרה בדרכו הוא בולע, אך נעלם באותה מהירות. מנסה לאחוז בתוכו, אך מאבד, ואני אוסף בורג עקום, פיסת עץ קטנה, להזכיר לעצמי את היש. להציע לו רציפות כלשהי.

אולי הוא מגיע אלי שוב ושוב, לא במקרה.

שב לידי רגע. נוח לך תחת צל ענפיי הדקים. היה אתה עצמך.