נתן אלתרמן היטיב לבטא תופעה זו בשיר המרגש "אליפלט" שהביצוע המוכר ביותר שלו הוא של להקת התרנגולים (מילות השיר, וגם ביצוע מופתי של ברי סחרוף בסוף המאמר כמובן). בשיר מתואר ילד-נער-חייל שהוא חסר מזל וחסר אופי, אבל גם ברגעי חרדה וקושי גדולים יש בו איזו שמחה מהולה בתמימות, שנוגעת ללב. בשיר, גם כשמידי אליפלט הילד נגזל צעצוע הוא נשאר לחייך, ולמרות המראה העצוב, רק תחושה מוזרה עלתה אצל סובביו. כך גם וגם כשאליפלט החייל עמד מול מותו, תחושותיו של אליפלט מצליחים לרומם את מצב הרוח של בני פלוגתו. אלתרמן מיטיב לבטא את הקושי להבין ולאתר את מקור התחושה הטובה שעולה בהם נוכח האירוע העצוב: "ובליבות חבריו, זה מוזר,/ אז דבר מה התרונן כה ושר. /בלי מדוע ובלי כיצד, /בלי היכן ובלי איך ולמה, /בלי לאן ומאיזה צד, /בלי מתי ובלי אן וכמה. /מסביב ככינור וחליל /מנגינה מאירה, מצלצלת...."

זה סוג של קסם. פלא. חוויה שצומחת בן רגע או מזדחלת באיטיות וצובעת בצבעים דומים את עולמם של מספר אנשים בבת אחת. סטיבן מיטשל, אחד התיאורתיקנים שהשפיעו עלי מאד, התייחס לתופעה זו באמצעות המושג חדירות רגשית. מצב רוח, כך הוא טוען, הוא לעתים קרובות דבר מידבק. הוא יוצר חוויה משותפת של אפקט עז וגבולות חדירים. רגשות עזים של תשוקה, כאב, צער ועוררות מינית יכולים לחלחל באחר ולעורר אצלו רגשות דומים. רגשות על-אישיים (Transpersonal) מתעוררים בנו בלי לדעת אצל מי התעורר הרגש לראשונה. יש שורה של מושגים בפסיכותרפיה שכולם מתארים סוגים שונים של תופעה זו, אחד מהם הוא "העברה", מושג מרכזי בהבנת טיפול נפשי מכל סוג. מושג זה מתאר רגשות ותחושות שעולות ביחסים הטיפוליים.

(במאמר מוסגר אוסיף שבמצבים מסוימים תחושות אלו אינן חלק מהחדירות הרגשית, אלא תוצר של תצורות עצמי-אחר, שהן דפוסים של מערכות יחסים שאנו רוכשים במהלך חיינו ומלבישים בהם את המטפל שלנו או שותפים אחרים למערכות יחסים (לעיתים נקראים "דפוסי העברה", קצת מבלבל). כך שלמשל, הציפיות שלנו מאבינו (וכן, גם האכזבות), משתחזרות אל מול הבוס או הבן זוג. האופן בו אנו מגדירים את עצמנו (הערכתנו העצמית והדימוי העצמי) נובעים בין היתר מהדפוסים שאנו מסגלים לעצמנו. טיפול נפשי תפקידו להרחיב את הדפוסים האלו כדי לאפשר לנו מגוון רחב יותר של יחסים.)

אלתרמן הלך צעד נוסף בשיר זה כדי להעביר לנו את העוצמה הפלאית של החדירות הרגשית. שכניו או חבריו של אליפלט ראו אותו בעצמם, אבל אנחנו שומעים עליו בגן המשחקים או בשדה הקרב ממקור שני. תיאורו עולה מתוך השיר על מילותיו ועל הלחן המרגש של סשה ארגוב. דרכם מגיע הסיפור, אך גם החוויה. גבולות השיר נחצים וממקור ראשון השומע, כך השכיל אלתרמן לתאר במילות השיר, הופך להיות חלק מהתופעה הזו כשחיוך נוגה עולה על פניו: "זהו זמר פשוט גם תמוה, /אין ראשית לו וסוף והמשך, /זימרנוהו בלי דעת מדוע /וכיצד ובשל מה זה ואיך. /זימרנוהו כך סתם זה מוזר, /כי דבר מה התרונן בו ושר...". אלתרמן הקדים וידע שכשנשמע את השיר, התחושות בליבו של אליפלט יצליחו לחדור את מעטה העולם בו הוא מתרחש ולהגיע אל השומע ויציפו אותנו באותו חיוך נוגה. אותה חדירות רגשית מתקיימת לא רק בין שני אנשים, אלא נוכחת בין היוצר והשומע באמצעות השיר.

וזו כוחה של אמנות. מילים שנבחרו בקפידה ומצליחות לכלוא בתוכן תופעות אנושיות מורכבות מדי להסבר. ציור שמצליח לתת את התחושה שהצייר הצליח להגדיר בצבע וצורה חוויה רגשית שנמצאת בתוכנו ולא נמצאה הדרך לבטא אותה אחרת. ההעברה מתרחשת לא רק בין אדם לאדם, אלא גם דרך הכלי האמנותי באשר הוא, שאוצר בתוכו את החוויה הרגשית-האסתטית. זה גם כוחו של הטיפול באמנויות, בו נוסף אל תוך הקשר הטיפולי גורם שלישי - האמנות עצמה שמאפשרת להעביר תחושות ורגשות גם ללא מילים, גם כשהמטופל עצמו אינו מודע להם או מתקשה להביע אותם.