בין הצהרה לאחריות: מחשבות על אתיקה, זהות ויחסי כוח בעקבות ההתנגדות לטיפולי המרה

בין הצהרה לאחריות: מחשבות על אתיקה, זהות ויחסי כוח בעקבות ההתנגדות לטיפולי המרה (ינואר 2026)
ההצהרה הרבנית לאיסור הפניית אדם לטיפולי המרה, עליה חתומים רבנים ורבניות, ארגונים ועמותות מתחום בריאות הנפש, היא אירוע משמעותי ומעודד. כתבנו עליו בפוסט בפייסבוק של יה''ת. המעורבות של יה״ת בהצהרה זו משתלבת בשורה של צעדים הצהרתיים ומעשיים שנעשו בשנים האחרונות לחיזוק הקהילה הגאה. צעדים אלו כוללים את השינויים בקוד האתי ואת אירועי הגאווה של ועדת להטב״ק. יחד עם זאת, החלטת הכנסת מהשבוע שעבר שלא לאסור בחוק טיפולי המרה לקטינים מדגישה את הצורך בשיח טיפולי וחברתי מבוסס ידע, אתיקה וכבוד האדם.
לצד זאת, גם אירועים חיוביים מעוררים, במציאות החברתית והפוליטית הנוכחית, שאלות מורכבות על אחריותנו כאזרחים וכא.נשי מקצוע. בעקבות הפוסט של יה״ת, שבו לקחנו חלק, אנו מזמינים שיח מעמיק המכוון למטפלות ולמטפלים. המטרה היא לא לבחון את הכוונות, אלא את ההשלכות, המתח והאתגרים שעולים מן העשייה המקצועית.

1. מה כוחה ומגבלותיה של הצהרה כזו באווירה חברתית המוקיעה זהות להטבית? 
ההצהרה הרבנית מגיעה בעיתוי חברתי פוליטי מורכב. המתח בין תפיסות ליברליות לתפיסות דתיות, שידעו בעבר להתקיים בחפיפה, הוא רב מאי פעם. זכויות הקהילה הגאה אינן בטוחות כמו בשנים הקודמות והאלימות נגדה ברחוב הציבורי ועל הבמה הפוליטית הולכת וגואה. בתוך מציאות זו, יש לשאול מה משמעותה של הצהרה טיפולית כאשר ההקשר החברתי עצמו ממשיך להפעיל לחץ, פחד והדרה כלפי הקהילה הגאה.
האם יכול להתקיים טיפול תומך באמת בסביבה שמתייחס לזהות מינית/מגדרית שונה כתועבה? 
כיצד מתמודדת ההצהרה עם הפער בין עקרונותיה לבין מציאות חברתית ודתית שאינה מקבלת זהויות להט״ביות? האם היעדר דרישה לשינוי האקלים החברתי מצמצם את כוחה?
כיצד הצהרה כזו אמורה להנחות אותנו בפועל בעבודה טיפולית בתוך הקשר חברתי עוין?


2. “בחירה חופשית” בתוך יחסי כוח תרבותיים
האקלים הפוליטי־חברתי משפיע על האופן שבו פרטים פונים לטיפול, ולעיתים הרצון “להשתנות” נובע מלחץ חברתי, דתי או משפחתי, ואף מבושה ופחד מנידוי. הקוד האתי של יה״ת מתייחס ליחסי כוח, אך כמעט ואינו מתמודד עם מצבים בהם המטופל עצמו הפנים נורמות מדכאות. 
בנוסף, ההצהרה הרבנית לא מתייחסת לחובה של המשפחה, הקהילה והחברה לתמוך בפרט כדי שבתוך הטיפול יהיה לו החופש לחקור את זהותו מבלי להיות מאוים על ידי כוחן האדיר. ללא קריאה חד משמעית לשינוי האקלים החברתי, קיים חשש שהשיח על “בחירה חופשית” יישאר תאורטי בלבד.
מעבר לכך, הקוד האתי של יה''ת מדגיש את הצורך ב“קבלה בפתיחות של ייחודה של כל תרבות, אמונה, נטייה או תפיסה”. עקרון הקבלה הוא יסוד אתי חשוב, אך הוא גם מושג טעון, שעלול לשמש להצדקת עמדות מנוגדות בתכלית. קבלה זו עומדת מאחורי הטענות של תומכי טיפולי ההמרה, מתוך התפיסה שיש צורך לנהוג גם כלפיהם בגישה רגישה תרבותית. ההתנגדות למקלטים לנוער גאה, למצעדי גאווה או לקיום משפחות גאות מוצדקת לעיתים על ידי דרישה לקבלה של תפיסות דתיות-אמוניות. 
כיצד אנו מחזיקים את המתח בין האוטונומיה של המטופל לבין הידע המקצועי על נזק? 
האם יש אפשרות לסייע לפרט בלי להתערב במקרים מסוימים במערכת החברתית והקהילתית סביבו?
האם לצד הרגישות התרבותית, יש תפיסות תרבותיות או אמוניות שאין לתת להן לגיטימציה טיפולית, גם אם הן חלק מזהות המטופל או סביבתו, משום שהן מייצרות תפיסה פתולוגית כלפי להט״ב?
האם ברגישות חברתית אנחנו מייצרים הדדיות בין ערכים דתיים-אמוניים לבין האתיקה המקצועית?


3. היעדרם של קולות מסוימים
במסגרות ליברליות של קבלת החלטות מקובל העיקרון “אל תדברו עלינו בלעדינו”: מדיניות הנוגעת לקבוצות מיעוט צריכה להיקבע בשותפות עם חברי הקבוצה עצמם, כסובייקטים בעלי ידע וניסיון.
האם קולות של להט״ב דתיים/ות מופיעים בהצהרה כסובייקטים בעלי ידע, או רק כמושא לטיפול? מדוע ארגוני להט״ב אינם חלק מן ההצהרה, ומה המשמעות של היעדר זה?
במבט פנימה, ראוי לשאול שאלה זו גם ביחס לתהליך תיקון הקוד האתי של יה״ת. ארגוני קהילה הפועלים בתחום, וכן מטפלים חברי יה״ת מהקהילה הגאה, לא היו שותפים לתהליך הדיון והכתיבה בוועדת האתיקה, אף שהאפשרות לשלבם עלתה. 
שאלה זו מזמינה בחינה מחודשת של האופן שבו אנו, כאגודה מקצועית, מבינים ומיישמים שמירה על זכויות מיעוט. כיצד אנו יכולים להבטיח שגיבוש מדיניות באגודה ומחוץ לה יכלול שותפות ממשית של הקהילות שעליהן היא מדברת?
וחשוב לא פחות, היעדרם של טרנסים וטרנסיות מן ההצהרה הרבנית מעורר שאלה כבדת משקל: כיצד נשמטה ה־ט׳ מן הלהטב״ק?

4. אחריות קולקטיבית
מקובל כיום שמטופלים מהקהילה הגאה זקוקים לטיפול גיי־פרנדלי, אך המונח עצמו לעיתים נותר עמום. טיפול כזה אינו מסתכם בקבלה או בהכלה. טיפול כזה כולל היכרות עם מאפייני הקבוצה על תרבותה הייחודית, שפתה וערכיה, כמו גם גורמי הסיכון הייחודיים לה וגורמי הדחק שהסטיגמה החברתית יוצרים בה. גישה זו כוללת הכרה ביחסי הכוח החברתיים כפי שהם עולים, לא רק במציאות היום יומית, אלא גם במפגש בחדר הטיפול עם השונה ממך.
האם אנו מודעים ללהטבופוביה המופנמת בכולנו ואיך אנו מתמודדים איתה? כיצד אנו מזהים את חלקנו בתוך מערכת יחסי הכוח החברתיים והטיפוליים ואת הנקודות העוורות שלנו?
איך אנחנו, כחברי התא הגאה, יכולים לתמוך זה בזה בהתמודדות עם הדילמות האלו? איזה ידע, ליווי או שיח חסר לנו עדיין? מה חשוב לנו לפתח יחד?
מה האחריות החברתית שלנו כקהילה מקצועית, מעבר לעשיה בחדר הטיפול האישי?


לסיכום, כאשר שיח של חמלה, ליווי והכלה מתקיים בתוך מערכת ערכית הרואה בזהות עצמה קונפליקט, נוצרת מורכבות עמוקה גם עבורנו כמטפלים ומטפלות. מטרת הטקסט היא להזמין בחינה מחודשת, אישית וארגונית, של עמדותינו האתיות. הקריאה הביקורתית בקוד האתי אינה מערערת על עקרונותיו, אלא מבקשת לחזקם: לשאול היכן עמימות עלולה להפוך לפגיעה, והיכן רגישות תרבותית מחייבת דווקא עמדה אתית ברורה. מטרתה היא להביא את כולנו להמשך פעולה, לחידוד ההבנה האתית שלנו את המורכבות וכן להנעה אמיתית לשיפור ההיכרות וההבנה לצד העמקת הקבלה והפתיחות כלפי האחר.

מקווים שפתחנו פתח לחשיבה נוספת בנושא
                                                 שלכםן, ועדת להטב''ק

קישורים: 
ההצהרה הרבנית 2026
הצהרת ההסתדרות הרפואית בישראל באפריל 2023
עדכון הקוד האתי של יהת 2023