ביסקסואליות או פאנסקסואליות הן זהויות מיניות שמתארות משיכה ליותר ממגדר אחד (בי=שניים, פאן=כל). למרות הפשטות של ההגדרה, החוויה של א.נשים אלו היא מגוונת מאוד, ולעיתים קשה לתמצת אותה לתיאור אחד ברור. עבור חלק מהאנשים המשיכה למגדרים שונים נחווית כדומה מאוד: הם מתארים התאהבות, משיכה מינית וקשר רגשי שמרגישים “אותו דבר” בין אם מדובר בגבר, באישה או בא.נשים לא־בינאריים. עבור אחרים, אופי המשיכה עצמה משתנה בעוצמה, בסוג המשיכה, או באופי הדינמיקה שנוצרת בתוך קשרים שונים, על פי המגדר של הפרט אליו הם נמשכים.

יש מי שמתארים למשל משיכה מינית חזקה יותר למגדר אחד, לצד משיכה רגשית עמוקה יותר למגדר אחר. אחרים חווים שינוי לאורך זמן, כך שבתקופות שונות בחיים עולה משיכה דומיננטית יותר למגדר מסוים, בלי שזה בהכרח משנה את הזהות שלהם. המשותף לרבים מהתיאורים הוא שהמשיכה אינה תמיד סימטרית או קבועה, אלא יכולה להיות דינמית, תלוית הקשר ומושפעת מהמפגש בין אנשים ממשיים, ולא רק מהמגדר שלהם.
 

לצד המורכבות הפנימית של החוויה, א.נשים ביסקסואלים או פאנסקסואלים מתמודדים לעיתים קרובות גם עם ביפוביה, עמדות שליליות, ספק או מחיקה כלפי עצם קיומה של משיכה ליותר ממגדר אחד. ביפוביה יכולה להגיע גם מחוץ לקהילה הלהט״בית וגם מתוכה. היא מתבטאת למשל בהנחה שביסקסואליות היא “שלב מעבר”, ש“בסוף כולם בוחרים צד”, או בכך שפאנסקסואלית בזוגיות הטרוסקסואלית נתפסת כסטרייטית ובזוגיות חד־מינית תתפס כלסבית, מה שמוביל למחיקה של הזהות עצמה.
 

מעבר לכך, יש גם סטריאוטיפים נוספים: תפיסה שמשיכה ליותר ממגדר אחד מצביע על חוסר יציבות, בלבול או נטיה לבוגדנות. סטריאוטיפים אלה אינם רק פוגעניים, אלא גם משפיעים על חוויית הזהות עצמה, על תחושת השייכות ועל היכולת לדבר באופן פתוח על משיכה ומערכות יחסים. במובן הזה, הזהויות האלו לא מאופיינות רק בחוויה הפנימית של משיכה, אלא גם במיקום חברתי מורכב שמושפע מהאופן שבו הסביבה תופסת ומפרשת את הזהויות האלו.
 

כאשר מסתכלים על המחקר בתחום, עולה קושי מרכזי: לא תמיד ברור מה מתוך החוויה של א.נשים ביסקסואלים משקף דפוס פנימי “אותנטי” של משיכה, ומה מושפע מהקשרים חברתיים, מתגובות הסביבה ומהנורמות התרבותיות שבהן אנשים חיים. האם ההבדלים המתוארים בין משיכה למגדרים שונים הם חלק מהחוויה המינית עצמה, או תוצר של דרכים שונות שבהן החברה מאפשרת או מגבילה ביטוי של מיניות? והאם שינוי לאורך זמן במשיכה הוא ביטוי של נזילות טבעית, או גם תגובה עדינה ללחצים, הזדמנויות וניסיון חיים? למשל, גבר שמתאר את המשיכה שלו לגברים כמיניות פראית ואת המשיכה לנשים כרומנטיקה עדינה, אולי משקף זהות פנימית ואולי מתאר דפוס שעוצב על ידי התפיסה התרבותית של המגדרים עצמם. כך או כך, המשיכה היא לגיטימית, אבל ההבנה הזאת עשויה לתת לו יותר חופש בפעולה שלו.
 

כמובן, השאלות האלה לא נוגעות רק לפאן/ביסקסואליות. הן נוגעות לשאלה רחבה יותר על מיניות אנושית בכלל: עד כמה אפשר להפריד בין מה שאנחנו “מרגישים מבפנים” לבין מה שאנחנו לומדים, סופגים, ומארגנים דרך העולם החברתי סביבנו. ואולי השאלה המעניינת ביותר היא לא האם ניתן להכריע בין סביבה לאותנטיות, אלא איך עצם הקושי להפריד ביניהם מספר משהו על כולנו, על האופן שבו זהות, תשוקה ומשמעות תמיד נוצרים בתוך מפגש מתמשך בין פנים וחוץ.
 

בחדר הטיפול שלי אני פוגש מגוון רחב של זהויות. א.נשים עם משיכה ליותר ממגדר אחד שמגיעים לטיפול יכולים למצוא בו מרחב שבו אין הנחה מראש שהם צריכים “להסביר” או “להצדיק” את המשיכה שלהם, אלא מקבלים הזמנה להתבונן בזהות כפי שהיא נחווית מבפנים. במרחב כזה יש מקום לספר על חוויות משתנות של משיכה, על קשרים שונים למגדרים שונים, ועל השאלות שעולות סביב זהות, יציבות או שייכות, בלי לחץ להגיע להגדרה אחת סופית או “נכונה”, אלא עם אפשרות להיות מי שהם בכל רגע. הדגש הוא על הקשבה לחוויה הסובייקטיבית כפי שהיא מתפתחת לאורך זמן, ולא על ניסיון לצמצם אותה לתבנית קבועה מראש.
 

בתוך הטיפול, גם חוויות של בלבול, ספק או שינוי מקבלות מקום לגיטימי, ולא נתפסות כבעיה שצריך לפתור. אפשר למשל לחקור יחד איך נראית המשיכה בפועל, מתי היא מרגישה ברורה ומתי היא נעשית מורכבת יותר, ואיך תגובות מהסביבה משפיעות על האופן שבו היא נחווית או מתבטאת. בתוך תהליך כזה, הטיפול יכול לשמש מרחב שבו זהות ומשיכה אינן משהו שצריך “לסדר”, אלא משהו שאפשר להיות איתו בסקרנות, בזהירות ובכבוד, גם כשעולות שאלות.