"מה ציירת?"
זה בדרך כלל הדבר הראשון שאנחנו רוצים לשאול כשאנחנו רואים את הציורים של הילדים שלנו. בגילאים הצעירים אנחנו מתמודדים עם קשקושים שעשויים לטענתם להיות כלב או ירח, ובגילאים המאוחרים יותר, גם כשזה מתחיל לקבל צורה – עדיין אין לנו מושג ומה שנראה כמו כלב יכול להיות סוס או דווקא האחות הקטנה. 
לפעמים אנחנו לא שואלים, אלא מסתפקים באמירה "איזה ציור יפה!", מה שיכול להיות מאד מתסכל, אם במקרה ציירה הילדה את המפלצת שמתחת למיטה שלה. חשוב שנעודד את הילדים לצייר לא רק דברים יפים, אלא גם את הפחדים שלהם, את הכאב שלהם, וכן, גם סתם ציורים "מכוערים". ציורים כאלו יכולים לאפשר ביטוי של הילד, שמאפשר לו לפתח את היצירתיות וכן להביע את הרגשות שלו. תגובה כמו "איזה ציור יפה" עלולה לחסום את היצירתיות ולגרום לילד להבין שבציור הוא צריך לרָצות את ההורה במקום להנות ולפתח את עצמו.
אז מה כן?
הנה כמה כללים בסיסיים שכדאי ליישם אותם בשיחה עם הילדים:
עשה:
* בקשו מהם לספר לכם על הציור שלהם. "ספרי לי על הציור שלך!"
* הגיבו על הצבעים והצורות ולא על התוכן. "אני רואה שהשתמשת הרבה באדום" או "אני שם לב שעשית הרבה נקודות ירוקות" ואפילו "אני אוהב איך ששילבת את הקווים הכחולים עם הסגולים"
* הכירו במאמץ, בדיוק או בהתלהבות שבעשיה עצמה. מכירים את האמירה על חשיבות הדרך ולא היעד? זה נכון גם כאן. 
אל תעשה:
* אל תשאל "מה זה?"
* אל תגיד באופן אוטומטי "זה יפה!"

 

כך או כך, כשמראים לנו ציור, זו הזדמנות מעולה לפתח את התקשורת שלנו עם הילד ולהכיר את עולמו הפנימי קצת יותר טוב. ואם יש לנו מזל, והילד אוהב לצייר, אז גם אם התגובה שלנו לא תהיה הכי טובה, תמיד תהיה לנו הזדמנות שנייה.