מאמר זה מציג מעט מהרעיונות התיאורטיים שעומדים בהנחית סטודיו פתוח. רעיונות אלו אני מלמד בסדנת ההכשרה למטפלים שמבקשים להתמקצע ולהכיר את שיטת טיפול זאת.

מי שאינו מטפל, ורוצה לקרוא על השיטה מנקודת מבט שאינה מקצועית, מוזמן לקרוא כתבה שכתבתי בנושא ב"הארץ" או לשוחח איתי.

​

השיטה(סטינג)

הסטודיו מאפשר עבודה של פרטים במרחב אחד באופן שכל אחד יוכל לבחור את מידת הקרבה שלו לאחרים. מיקום השולחנות ושאר האמצעים בחדר ישארו קבועים, כמו גם שעות הפעילות. למשתתפים יש חופש לבחור את החומרים בהם הם משתמשים. המטפל באמנות יוצר עם כל מטפל קשר ראשוני כדי להניע את התהליך והמטופל ממשיך לעבוד ללא הפרעה, עד שנראה כי הוא זקוק לסיוע. הסיוע של המטפל מיועד לאפשר למטופל לקדם את התהליך היצירתי. בסיום המפגש המטפל ניגש לכל מטופל כדי לתת הכרה לתהליך ובמידת האפשר, לתוצר. המטפל עשוי להתייחס לעבודה או להתרשמות שלו מהדרך בו המטופל עבד במהלך השעה, זאת בהתחשב ברמת האינטגרציה והחרדה של המטופל.

השימוש בקבוצה ככלי בתהליך ייעשה על פי הצרכים של המשתתפים. הסטינג של הקבוצה (החדר, השעה והיום בשבוע) הם בעלי חשיבות, כיוון שהמשתתפים עשויים להקשר אל החדר, האובייקטים בו, והחומרים, אפילו לפני החיבור שלהם למציאות ולמשתתפים האחרים.

 

הקבוצה

בקבוצה אנליטית יש יתרונות רבים לקבוצה הטרוגנית. מטופלים בעלי קשיים שונים יוכלו ליצור בניהם אפשרויות תקשורת עשירות יותר. עם זאת, יש חשיבות רבה למבנה האישיות וההתאמה. קבוצות של סטודיו פתוח מאפשרות חיבור משתתפים באופן גמיש יותר.

תקשורת בקבוצה

התקשורת בקבוצה על פי פוקס (Foulkes and Antony, 1957) נעה בין פני השטח להיבטים חבויים דרך ארבע רמות. הרמה העכשיווית-החברתית, הרמה ההעברתית, הרמה ההשלכתית והרמה הראשיתית. הדימויים מרחיבים את האפשרויות לביטוי בארבעת רמות התקשורת, וכל דימוי עשוי להכיל את ארבעת הרמות. מודל זה יעיל כדי להבין את תפקיד הדימויים בקבוצה.

- ברמה העכשווית ההיבטים התיאוריים של הדימויים מודגשים. הם נתפסים כאיור, לעיתים מלווים בהסבר מילולי, של אירועים, חלומות, מערכות יחסים שמקורם מחוץ לקבוצה. זה בניגוד לדימויים מגולמים כפי שמתארת שבריין (1992), שמכילים בתוכם חומרים השלכתיים של תהליכים ראשוניים.

- הרמה ההעברתית עשויה להתבטא במהירות דרך תהליכי היצירה המעודדים רגרסיה. דרכה עולים תבניות ודפוסים של מערכות יחסים, לא פעם כאלו שנובעים מחוויות מול משפחת המקור והם מגולמים מחדש ביחסים עם הקבוצה או המנחה. הקישור שנעשה לא פעם בין פעילות יצירתית למשחק מעולם הילדות עשוי לעודד חוויה מחודשת של משחק בנוכחות דמות הורית ועולה צורך בתיקוף, עידוד ואישור.

- הדימויים המגולמים מכילים בתוכם את האובייקטים החלקיים (PartObject) של הרמה ההשלכתית. מערכת היחסים של המטופל עם הדימוי הופכת להיות עזה ויש למטופל מעורבות רגשית כאילו הדימוי מקבל חיים משלו.  האמן חש הזדהות עם היצירה, והפעילות הפיזית של הציור ואיכויות חושיות מדגישות חוויות גופניות. בסטודיו הפתוח המנגנון של ההשלכות הקבוצתיות מכוון גם לעבר הדימויים, בנוסף אל המשתתפים אחרים בקבוצה.

- הרמה הראשיתית, אם אפשר בכלל לנסח אותה במילים, מבטאת עצמה בשפה ארכאית. זו חוויה שמתקיימת בתחום של ידיעה טרום-מילולית ולכן ניתן לגשת אליה דרך המשגות כמו ארכיטיפים יונגייאניים או "שדה אינטרסובייקטיבי".

אין רמה שהיא עמוקה יותר או משמעותית יותר. ההפרדה בניהן נועדה לסייע למטפל לחשוב את הקבוצה ואת התקשורת שבתוכה ואם יש לכך מקום, הוא יכול להשתמש שתובנות אלו אל מול הקבוצה. התגובות של המטפל עשויות להתייחס לרמה אחת או יותר של החוויה והתקשורת.

​

סגור או פתוח בקבוצות טיפוליות

באופן כללי, קבוצות טיפול אמנותיות סגורות מתייחסות לקבוצות שהרכבן לא משתנה בכלל ומשך הפעילות שלהם ידוע מראש ( 4 מפגשים, שנה וכדומה). קבוצות אלה נוצרות לעתים קרובות סביב נושא מסוים וקהל מסוים כגון: חולי סרטן, אנשים שנאבקים התמכרויות, או קבוצה של נשים. בנוסף, בקבוצות טיפוליות באמצעות אמנות נותן לרוב המנחה הנחיות ממוקדות בכל פגישה. ההנחיה עשויה להיות חקירה של נושא מסוים, כגון "ליצור דימוי שמביע את החרדה שלך."

לקבוצות טיפול בסטודיו פתוח, בדרך כלל, יש קריטריונים רחבים מאד לגבי מי שיכול להשתתף בקבוצה. לרוב, המטופלים בוחרים את החומרים כמו גם את הנושא של היצירה עצמם. עם זאת, יש גם קבוצות סטודיו פתוח בהן המטפל באמנות מספק לחברי הקבוצה הנחיות ספציפיות לטיפול באמנות. בקבוצת הסטודיו הפתוח שלי אין הנחיה: לא בבחירת הנושא ולא בבחירת החומרים. יש לכל מטופל חופש ליצור מתוך מגוון רחב של חומרים. שנים רבות לימדתי ציור ועיצוב ואני יודע ללמד ולכוון, אבל בטיפול אין תוכנית לימודים או תוכנית טיפול שמגדירה את הנושא והחומר לקבוצה. הידע שלי נשמר לרגע בו מטופל זקוק לו, בו הוא יכול לקדם, לא רק את תהליך היצירה, אלא גם את תהליכי הנפש של המטופל.

בקבוצת הסטודיו הפתוח הנוכחית שלי מטופלים מתחייבים להגיע באופן קבוע, אך אני מאפשר למשתתפים חדשים להצטרף לאורך הפעילות ולאחרים לעזוב. הרכב הקבוצה משתנה לאורך הזמן, בניגוד לקבוצת טיפול סגורה, אך אני מקפיד על גודל קבוצה שמאפשר אינטימיות ומקדם תהליכים. אני מזכיר למטופלים שבקבוצה חלים אותם כללי סודיות כמו בקבוצה סגורה. אני מבקש מהמטופלים לכבד זה את זה, ולשמור על תחושת הבטיחות של הקבוצה על ידי שמירה על הסודיות של התכנים שהם משתפים בחדר.

​

להיות לבד בקבוצה

בטיפול קבוצתי הפרטים מאבדים עצמם שוב ושוב בתוך הזהות הקבוצתית, ואז מוצאים עצמם מחדש כבעלי ייחוד. הציור, לעומת זאת, הוא פעולה אינדיבידואלית. כשהקבוצה מפסיקה לדבר ומתחילה לצייר, המיקוד מתרחק מהקבוצה ועובר לעצמי. (Skaife: 1990)

האם ציור היא פעולה מבודדת או שהאנרגיה נעשית ממוקדת בדיאלוג פנימי בו הייצוג המופנם של הקבוצה נוכח באופן בולט? ויניקוט מזהה את היכולת להיות לבד כאחד הסימנים המרכזיים לבגרותו הרגשית של אדם. הוא לא מתייחס לעצם החוויה של היות אדם ללא איש מסביבו, אלא לחוויה של היות אדם לבדו, בנוכחות האחר (ויניקוט, 1958). דוגמה לכך היא המשחק של התינוק כשהורה נמצא בקרבת מקום. תחושת הלבדיות היא בנוכחות האחר שנותן לה איכות מיוחדת בעצם נוכחותו. ויניקוט מציע שבאופן פרדוקסלי, המודעות של התינוק להורה שניתן לתת בו אמון, מאפשרת לו לפתח את היכולת להיות לבד.

היכולת לתת בקבוצה אמון, במובן של הקביעות שלה והאינטגרציה המתפתחת דרך התגברות ההיכרות והאמון, מאפשרת לחברי הקבוצה לחוות את מה שויניקוט מכנה ego relatedness (קשר טוב כתוצאה מהחזקה טובה). הקבוצה הופכת באופן פרדוקסלי לסביבה בה המשתתף יכול להרגיש באמת לבד ולהיות מעורב בדיאלוג פנימי דרך תהליך היצירה.

כשהקבוצה מגיעה לשלב של ego relatedness האווירה נעשית שונה באיכותה. מריון מילנר מתאר שלב בעבודה עם ילדים בו 'סוג מיוחד של השתקעות בעבודה נותן רושם שמשהו בעל חשיבות רבה מתרחש' (Marion Milner, 1952). זה הוא הרגע האסתטי המתואר על ידי בולאס כ' תשומת לב מרוכזת, לחש שמחזיק את העצמי והאחרים בסימטריה ולבדיות בו הזמן כאילו עומד (Bollas, 1987).

​

חלל וחומר

המרחב הפיזי ואופן ארגון הסטודיו מגדיר את האופי של קבוצות הסטודיו הפתוח. חומרי היצירה מאורגנים בצורה גלויה ומזמינה שמאפשרת לכל מטופל למצוא ולהשתמש  במגוון החומרים. בחדר יש שולחן עבודה גדול, אך גם כמה פינות קטנות בהן אפשר לעבוד לבד: שולחן קטן, כן ציור, קיר ציור גדול ושולחן חול. שולחן העבודה המשותף בתחילת המפגש ריק מחומרים, אולי למעט חומרים בסיסיים שלרוב לא מאיימים, כמו עפרונות צבעוניים או צבעי פנדה. עם תחילת העבודה משתתפים רבים בוחרים לקחת מהמדפים את מה שהם צריכים ולהניח לידם ואז השולחן מתמלא ונוצרת השפעה הדדית בין המשתתפים.

 

עיבוד קבוצתי

בקבוצות מסוימות יש זמן המוקצה לשיתוף בתכנים שקשורים ליצירת האמנות ועיבוד התכנים שעולים. לעומת זאת, בסטודיו הפתוח שלי אני מעדיף לאפשר למשתתפים לשתף מחשבות ורגשות באופן חופשי וטבעי במקביל לפעילות היצירתית. זה פחות מאיים על המשתתפים ומאפשר להם להיות נוכחים יותר וקשובים יותר.

לפעמים, נראה שיש צורך להשאיר מקום לשיתוף למי שרוצה. אני מזכיר לקבוצה שזה לא שיעור אמנות ואין מקום לביקורת מקצועית, ואני מציע לאחרים לשתף את הרגשות שעולים להם, ולא את הדעה שלהם על האיכות האסתטית של היצירה.  יותר מכל, חשוב שהשיתוף כזה, אם יעשה, יהיה באווירה של כבוד הדדי ותחושת בטחון.

ככלל, ברוב הסטודיואים נוצרת תערובת של גישות שייחודית למקום, למטפלים ולמטופלים. בחירה מודעת של עקרונות טיפוליים יוצרת מסגרת קבועה, ויחד עם זה, חשיבה מתמשכת  מאפשרת גם התאמה לצרכי המשתתפים באותו יום.

הצופה מבחוץ עשוי לשאול "היכן הטיפול?". זה אחד הדברים היפים בשיטת הסטודיו הפתוח. תפקיד המטפל באמנות בקבוצה הוא לחבר את כל הרגשות השונים שעולים בתהליכי היצירה ומול היצירות המוצגות באופן שייצור חוויה קבוצתית מלוכדת שמאפשרת לכל אחד ליצור באופן ייחודי וחופשי  ויאיר את הקשר הקבוצתי שעולה ביצירה ובתהליך יצירתה.    

 

תפקיד המטפל באמנות בקבוצה בסטודיו הפתוח

עבודה קבוצתית בסטודיו פתוח מתרחשת במגוון דרכים ומוסדות והגישה של המטפל באמנות משתנה ממקום למקום. לכן, זו היא רק הצעה אחת לאופן תפקודו של המטפל בה הרגישות לתהליכים תת מודעים ותפיסות פסיכואנליטיות קיימות לצד המודעות לדרישות של התהליך האמנותי. זאת אומרת, המטפל נדרש לכבד את התהליך היצירתי הייחודי של כל משתתף, לצד המודעות לתהליכים הקבוצתיים שמומשגים לרוב בהקשר למושג "הקבוצה כשלם". הדבר דורש להחזיק בו זמנית היבטים ולהבין כי תגובה להיבט אחד, עשויה להשפיע על היבטים אחרים. זו משימה לא קלה. לשם כך יש צורך בעבודה פנימית מרובה אצל במטפל, גם במצבים בהם יש התערבויות טיפוליות מעטות.

אף כי לעיתים יש מעט מאד יחסי גומלין בין חברי הקבוצה, לכולם מודעות זה לזה והם מושפעים בצורה מסוימת מהאחרים. המשתתפים מודעים מאד גם לתקשורת של המטפל עם האחרים בחדר. לכן, זה הכרחי להיות מודע לכך שאמירה כלפי מטופל אחד, נאמרת כלפי כל הקבוצה. גם אם הדבר נאמר בשקט רב, הטון ואופי הדברים הם בעלי השפעה על אלו שמסביב.

תפקיד המטפל הקבוצתי, אם כך, הוא להיות כחזאי מזג אוויר שמודד את הטמפרטורה של הקבוצה, והמרכיבים השונים בה, משמר ומווסת את האקלים הקבוצתי כאשר הזרמים בתוכה נעים באופן חופשי. כל זאת, תוך שמירה על הצרכים וההתפתחות של כל אחד בקבוצה.

 

סיכום

גישת הסטודיו הפתוח מאפשרת עבודה קבוצתית גמישה ההכרחית לקהל יעד מגוון בעל קשיים רגשיים מורכבים ולכן מתאים למחלקות פסיכיאטריות וכן לתהליכים קצרי מועד. כדי שהסטודיו הפתוח יוכל לתפקד היטב, ידו של המטפל באמנות צריכה להיות מעורבת בהפניות, השמות והתהליכים בסטודיו.

הסטודיו הפתוח מייצר התפתחות של התקשרות המאפשרת הפנמה של מבנה קוהרנטי. השיטה הלא מילולית בעיקרה של הקבוצה מאפשרת גם למטופלים שלא יכולים לתקשר באמצעות סמלים או כאלו שמאוימים על ידי תקשורת, לבסס קשר. הדימויים שנוצרים בקבוצה מאפשרים יצירת גשר גם במקרים שאין רצון לתקשורת, באמצעות התקשורת הסימבולית.

​

​

זה כמובן רק על קצה המזלג.

 

עושה לך חשק לחוות את זה?

בדיוק בשבילך: קבוצת סטודיו פתוח.

 

עושה לך חשק לטפל בשיטה הזו?

גם לזה יש תשובה: סדנת הכשרה למטפלים ללימוד גישת הסטודיו הפתוח

​

רוצה לדעת עוד?

הרצאה קצרה בנושא הסטודיו הפתוח והטיפול בטראומה, אפשר לראות כאן