תקציר

מחקר זה עוסק בסוגיה טיפולית בת זמננו – חשיפה עצמית בטיפול דינמי, ובאופן ספציפי, בקרב מטפלים הומואים. מטרתו של המחקר היא לבחון את האופן בו תופסים וחווים מטפלים הומואים דינמיים את סוגיית החשיפה העצמית בכללותה, וביחס לזהותם המינית בפרט. על אף שקיימת בחברה כיום קבלה הולכת וגוברת של שונות בנטייה המינית, נושא זה עדיין מעורר מחלוקת ולעיתים אף התנגדות קולנית. בשל רגישות הנושא, הניסיון לפתח הבנה מעמיקה של התפיסות והחוויות של מטפלים הומואים ביחס לחשיפת זהותם המינית בטיפול, יכול להאיר את המשמעויות התיאורטיות והפרקטיות של חשיפה עצמית בטיפול, שעדיין לא הובנו לעומקם.

 

המחקר עושה שימוש במתודולוגיה איכותנית-נרטיבית, המאפשרת מבט ייחודי וחדשני "לתוך חדר הטיפולים". מתודולוגיה זו מציגה תפיסה אישית-אותנטית של חוויות ואירועים מנקודת מבטו של המרואיין, יחד עם המשמעויות שיוחסו להם על ידי המראיין (Crites, 1986). מתודה זו מאפשרת הבנה של משמעות האירועים בהתאם לאופן הייחודי בו מספר אותם המרואיין (צבר בן יהושע, 2001). למחקר רואיינו עשרה מרואיינים – שייצרו רוויה תיאורטית, כולם מטפלים דינאמיים הומואים, בראיונות עומק מובנים למחצה, מתוך מטרה לתאר באופן מעמיק את חוויותיהם האישיות. החוקר ניסה ללכוד את המהות של חוויות אלו באופן רציף ועקבי על מנת להשיג תוקף מחקרי ומהימנות (Giorgi, 1987), זאת תוך ווידוא ההלימה בין המשמעויות שנתנו הנחקרים שתיארו את החוויה, לבין המשמעויות שניתנו על ידי החוקר (Creswell,1998).

 

מן המחקר עולה כי חשיפה עצמית בכלל ושל הזהות המינית בפרט אינה אירוע חד פעמי אלא תהליך דינמי מתמשך, שמשמעויותיו רחבות. החשיפה מתעצבת על ידי הבניות שנמצאות גם הן בתהליך השתנות במסגרת הטיפול ומחוץ לו. המציאות הפוסטמודרניסטית ממשיכה לבחון הבניות טיפוליות מסורתיות מול פיתוח חדשות, כך שהדיאלוג סביבן הוא תהליך אין סופי של התמקמות והתמקמות מחדש על פני צירים דיאלקטיים. ארבעה צירים אפשריים עלו מניתוח הנתונים ואלו, כמו גם ההבניות הטיפוליות מייצרות "מצע דיאלקטי" המציג מרחב טיפולי רב מימדי.  מצע זה מתהווה מתוך הדיאלוג שבין ארבע הבניות מרכזיות – אישית, בינאישית, חברתית ומקצועית, ומיוצג בתוך המתח הדיאלקטי שבין ארבע תימות: אובייקטיביות מול סובייקטיביות כתימת על, איפוק מול אקספרסיביות, דימיון מול שוני, ויחסים במציאות מול יחסי העברה.             

   

ההבניות האישיות של המטפל מתעצבות במהלך חייו ומושפעות בין היתר מחוויית הארון והיציאה ממנו. חוויה זו היא חוויה מכוננת שתכניה לרוב נושקים בחוויית החשיפה בטיפול, ומשפיעים על האופן בו היא נתפסת ונחוות. הבניות בין אישיות מתעצבות בתוך היחסים הטיפוליים, מהן ינבעו דפוסי יחסים משתנים. הבניות חברתיות לעומתן, נותרות לא פעם לא מודעות ולכן נוטות לצמצם את האפשרויות ביחסי ההעברה וביחסים המציאותיים. לכן ההבניות החברתיות, כמו גם ההבניות המקצועיות, נוטות לצמצם את הסובייקטיביות של המטפל והמטופל גם יחד.

 

המסקנה המרכזית העולה מן המחקר מלמדת כי הנאמנות למסורת המקצועית המרוחקת, בה המטפל הוא אובייקט (לוח חלק) להשלכותיו של המטופל משמרת יחסים בהם גם המטופל עצמו חסר את החופש לצמוח כסובייקט. מאידך, התנועה של המטפל לעבר עמדה אישית, בה יש חופש לסובייקטיביות שלו עצמו, מאפשרת צמיחתו של המטופל כסובייקט בדיאלוג הטיפולי ואת המפגש האינטרסובייקטיבי שבניהם. החידוש המרכזי של המחקר הוא שמעבר לעיסוק בחשיפת זהותו המינית של המטפל, על כל מורכבויותיה, כמו עיסוק ספציפי בזהות, זהות מינית, מיניות ועוד, המחקר מתאר את התמודדות המטפלים עם הצורך לבחון מחדש הבניות משתנות ביחס לדיאלוג הטיפולי, בראש ובראשונה, כדיאלוג אנושי בין שני סובייקטים. הדיון יילמד כי המרואיינים משמרים את המתח בין הנוחות וההרגל שבלהיות אובייקט מקצועי לבין הרצון והחשש שבלהיות אנושי.